ארץ נעדרת טקט

הספקתי להשחיל כמה ציחקוקים לפני שהחיוך שלי נמחק. טלי פרקש, חרדית הבית, צופה ב"ארץ נהדרת" עם אטמי אזניים ומתגעגעת לטלוויזיה החינוכית ולצפצוף המגונן בפני קללות

השבוע, באיחור לא אופנתי של חמישה ומשהו שבועות נחתה על הספה שלי חברה חילונית עם קלטת התוכנית הראשונה לעונה של "ארץ נהדרת". "תצחקי קצת על אולמרט וברק", ספק אמרה ספק קבעה. "הומור ישראלי משובח, תוכנית מס' 1, מה רע?" האמת היא שלא היה לי תירוץ מיוחד למה לא, חוץ מהעובדה שאני לא רואה טלוויזיה (מטעמים ערכיים), ובטח לא כאלה שמשודרות בשישי בערב.

 

אבל איכשהו תרומתם הצנועה של מכרים מתוסכלים בדמות חבורת ילדי האנרג'ייזר בחדר הסמוך עשתה את שלה. מסתבר ששהייה במחיצת הצעירים הסובלים מיומיים של עוצר ביתי בעקבות גשמי הברכה, חוללו שמות בכוח העמידה שלי בפני הצעות התנתקות מתובלות בהומור. "יאללה, תפעילי", נכנעתי. הרעש מהחדר הסמוך הפך באחת לזימזום עמום ולא ברור כשהפוקוס עבר "לסוכנים החשאיים" בפתיח. כך התיישבנו מחויכות מול המחשב, צופות בהנאה בקטע על המגויס הטרי. הספקתי אפילו להשחיל כמה צחקוקים באייטם על חבורת הזמר העליזה של "הבנות נחמה" המשודרגות, לפני שהבית האחרון מחק לי את הגיחוך הטרי מהפנים - עם "שמים עליכם XXX". התרעת גסויות ברמה 10 פלוס פלוס.

 

פעם, כמו שאוהבים להגיד בנוסטלגיה המבוגרים. בתקופה התמימה שלפני העידן החופשי והמואר חזק מדי של ימנו, "הקול" היה נשמע אחרת. תודה, בבקשה וסליחה היו בשימוש רחב הרבה יותר. ילדים "מחונכים" פנו למבוגרים מהם ב"גבירתי" או "אדוני", השכן היה "מר משהו". מילים לא יפות היו מאורע שחייב גמול טראומטי בדמות שטיפת פה עם סבון/ סחוג ביתי, בהתאם לעדה או סתם אצבעות מנופפות באיום. הומור אמיתי נצפה באזורנו כשיכלו להריץ מופע בלי לפלוט כל שנייה וחצי מילה גסה. ומשפט כמו "סע לשלום המפתחות בפנים", היה מעורר גל צחוק רבתי.

 

מותו של ה"ביפ...."

גם הטלוויזיה של אז, כך אומרים, הייתה "חינוכית". כל מילה לא הולמת כוסתה על ידי טכנאי קול רחמן ב"ביפ" מגונן אוזניים. ולזעזוע מקללות היו היה מכנה משותף ציבורי רחב ידיים. מאז עברו מים מילוליים רבים. נחל האיתן של שפה תרבותית הפך לזרם עכור של ביוב קללתי. ומי שלא שמע כיצד "מברכים" היום בני התשחורת את חבריהם למשחק הכדור סל השבועי. לא שמע הטיה נרחבת מזו של האות השביעית בחייו. ככה זה, ילדים שומעים ילדים אומרים.

 

בינתיים מת הביפ מות קדושים על מזבח חופש הביטוי וביפ ערוצי אחר בועט ומקלל נולד במקומו. נבחרי הציבור, ומכובדים אחרים מרשים לעצמם לטנף את הפה חופשי בלי להיתפס כוולגאריים חלילה, סתם עממיים, חברמנים. אפילו מצלמת המשכן שרגילה הייתה בימים עברו להתנמנם בין דיוני חוקים משמימים, לקריאות ביניים אנמיות התעוררה לחיים חדשים. את מה שהוציאו שם קיבלנו אחר כך 'בשידור חוזר' בקולם המהוקצע של קרייני חדשות. כאילו משהו שם חשב בכנות שלקנח התבטאות גסה "בכלשונו" או "כדברו" פותר אותם מאחריות לגועל נפש שנאמר קודם לכן.

 

גם הפלייליסט המפורסם של הצבאית, זה שפעם הקיא מתוכו שירים עם קללות או מילים לא ראויות נהפך למכנה מאזן. ניתן קצת אריק ברמן בארוטיות להמונים ולאחריו ניתן דקתיים עם שולי רנד ברוחניות קלה. אף אחד כבר לא יסתום את האוזניים, בכל זאת יש באמצע דיווחי תנועה.

 

בינינו, למי מפריעות קללות? מי יתקומם כנגד השימוש בביטויים גסים? אולי כמה אזרחים דואגים בעוד מכתב תרבותי ארוך ומנומק לרשות השנייה. אמהות כמוני שרוצות לסחוב כמה שיותר שנים לפני שהילדים יכירו את "המדריך המלא למקלל המתחיל", נשאר רק לסגור את הרדיו. מלבד כיסי התנגדות בודדים של אלו שהסתכנו בלהיות לא עדכניים ועברו לצפיית מחאה בנשיונל גיאוגרפיק, השאר התרגלו לחיות תחת מטר קללות ולחשוב שזה גשם של הומור.

 

"ארץ נהדרת" מוגדרת כסאטירה ישראלית עכשווית, אז למה להיות קטנוניים? שימו לילדים אטמי אוזניים ותנו לצוות לקלל "הומור משובח", כשהשיירה המצחקקת עוברת.