יש לי אחות, והיא יודעת לטפל בהטרדות מיניות

התמזל מזלי ובמקרה הכינותי מראש, טוב לא אני, ההורים שלי, את אחותי. למרות שאני אינני אובייקטיבי הריני להעיד עליה, בחורה בת 18 וקצת, שהיא נאה למדי. ואיכשהו, כשמטרידים אותה בעבודה, היא יודעת מה לעשות. על חודה של הטרדה

קראתי את טורה של חודה חנית בנוגע להרגשתה הרעה בכל מיני סיטואציות יומיות כאלו ואחרות (זה שלא נגעת או מיששת לא אומר שלא הטרדת). אומר מראש ואסתכן במתן עדות על עיסתי שלי: כל מי שמכיר אותי יוכל לספר עליי שאני מקפיד בכבודם של בני-אדם באשר הם בני-אדם, לא משנה לי מינם, דתם, צבע עורם או כל תכונה אחרת בהם. כולם זכאים לכבוד.

 

ובכל זאת...

 

חלק מהמגיבות שאל את המגיבים הגברים: "ומה אם חודה חנית היתה אחותך/אמא שלך? האם גם אז היית מדבר ככה?"

 

התמזל מזלי ובמקרה הכינותי מראש, טוב לא אני, ההורים שלי, את אחותי. למרות שאני אינני אובייקטיבי הריני להעיד על אחותי, בחורה בת 18 וקצת, שהיא נאה למדי. כמו לא מעט מבנות גילה העומדות בפני גיוס, גם אחותי משחתת את עיתותיה (או כמו שהיא קוראת לזה: "עובדת") במלצרות. בבית-קפה. לא מהגדולים ביותר, אחד כזה שמדי פעם פוקדים אותו לקוחות ובכל זאת הוא מצליח להתקיים.

 

לא פעם ולא פעמיים הגעתי למקום בשעות העבודה שלה, ליהנות מקפה בהנחת עובד שלה וגם, כיאה לאח גדול ונצר למשפחה בעלת מאפיינים פולניים, להשגיח שדבר לא יאונה לאחותו הקטנה (אם כי אני אכחיש בתוקף טענות שאני דואג לה, אם יופנו כלפיי). לא פעם ולא פעמיים זכיתי לראות איך לקוחות, מכל שכבות הגיל, מתחילים עם אחותי ללא בושה. כן, גם גברים שחזותם מעידה עליהם שהם בגילו של אבא שלי ושלה.

 

בתחילה, כשאחותי היתה חדשה בתפקידה, חישבתי בליבי לקפוץ בחמת זעם שפוכה על כל מי שרק העז לומר לה מילה מעבר ל"קפה הפוך, חלש. בבקשה". גם אם היה שוכח להוסיף את מילת הקסם (זוכרים מהילדות? יחד עם "תודה" ו"סליחה"?) כעסתי, אבל אחותי ילדה גדולה, אז נתתי לה לדאוג לעצמה.

 

פה המקום שבו אני אבקש מכם, וחשוב מכך, מכן הקוראות, להחזיק את מסעד הכסא היטב פן השוק שבדברים יזעזע יתר על המידה: לשמחתי גיליתי שאחותי ניחנה בחוש ביקורת מפותח למדי ובאסרטיביות לא פחותה. כשהלקוח היה מגזים לדעתה ועובר את הגבול, לא היתה ואין לה שום בעיה לומר לו שהקו נחצה ושהוא מגזים. אפילו האיום המרומז של שלילת טיפ או הגשת קובלנה למנהל המקום לא הפיסו את דעתה של אחותי כשהרגישה מוטרדת. כשלא הרגישה שכלו כל הקיצין, היא פשוט חייכה ללקוחות המטרידים את החיוך הידוע של כל נותני השירות באשר הם, מהסוג של "האוכל טעים?" ובלי אפילו לצפות לתשובה, ובטח שלא להתייחס אליה, להוסיף "אה, אני שמחה שאתם נהנים", והכל בחיוך רחב.

 

"אני סתם מחייכת אליהם וממשיכה הלאה"

שאלתי את אחותי יום אחד מה היא חושבת על אותם לקוחות. "אני ממש לא שמה לב מה הם אומרים", היתה התשובה שלה. "אני סתם מחייכת אליהם וממשיכה הלאה, יש עוד שולחנות לטפל בהם".

 

לא התעצלתי, שאלתי גם את אמא שלי מה דעתה על הנושא. "אני זוכרת מפקד אחד שהיה לי", רכבה אמי על גלי הזיכרון, "הוא חשב שאני שם בשביל היופי ובשביל לעשות לו טוב. צעקתי עליו כמו שאתה יודע שאני יכולה" וזאת עליכם לדעת, אמא שלי בהחלט מסוגלת לצעקות רמות, "מאז הוא הפסיק".

 

ללא ספק, אחותי היא הבת של אמא שלי.

 

כן, אני בהחלט דוגל בגישה שבה על המוטרדת למתוח את הקו, באופן ברור וחד-משמעי, כשההטרדה עברה את הגבול מבחינתה, למתוח את הקו בצורה כזו שלא יהיה ספק קל שבקלים שהדברים לא נעמו לה ושאין לחזור עליהם, ועם זאת - להתעלם מכל מיני מקרים כמו בדיחה גסה שמספר העובד ב"קוביקל" לידה. זו זכותו, ילדותית ככל שתהיה. יש גבול, או לפחות אמור להיות, עד להיכן ניתן למתוח את מטריית ההגנה שמעניק חוק הטרדות מיניות.

 

"למתוח את הקו" אין משמעו לפרוץ בצעקות

לעניין זה, "למתוח את הקו" אין משמעו לפרוץ בצעקות וזעקות שוד ושבר. מספיק לומר "לא", מספיק לסמן בניד עיניים שהדברים שנאמרו לא נעמו, מספיק להעיר הערה חריפה.

 

אני כבר שומע את עדות המלעיזים, שטוענים שבקשת ההתעלמות שלי למעשה מאפשרת את המשך ההטרדות, נותנת להן לגיטימציה. ועל כך אני אומר: "במטותא מכם, אל תעליבו את האינטליגנציה שלי. מטרידים 'כבדים', מהסוג הרע והאכזר, אלו שאני מאחל להם בכל ליבי שהדין ימוצה איתם בכל חומרתו, ממילא אינם מתייחסים להתעלמות כאל מכשול. עבורם אקט השליטה בקורבן חשוב יותר מההבט המיני של ההטרדה. הכפייה, חוסר הנעימות של הקורבן, הם שמרימים את רוחם. הם "טרולים" של החיים האמיתיים, ואלו, ברגע שיזהו שקורבנן המיועדת לא תתן להם את הפריוילגיה להפוך אותה לקורבן - יחפשו, וסביר להניח שגם ימצאו, קורבן אחר, חלשה יותר. אותם "טרולים" לא יחדלו גם אם המוטרדת תעיר להם בקולי קולות, למען יידע כל העולם על קלונם. איתם צריך לבוא דין וחשבון.

 

לעומתם, אחרים יפסיקו, בדרך כלל, ברגע שיובהר להם שחיזוריהם אינם רצויים.

 

כולם מועדים וטועים לפעמים. ייתכן שהדובר לא חשב שהבחורה תרגיש מוטרדת בגלל דבריו. לאנשים שונים יש סף רגישויות שונה.

 

אגב, כתשובה לשאלה הצפויה, או כמו שאני מניח שחלק מהקוראות יציגו אותה: "מי אתה שתדבר? מה אתה מבין?!" הרשו לי רק להשיב שמטרידים אמיתיים, "טורפים" מיניים, אינם בהכרח הטרוסקסואליים, והמבינים והמבינות יבינו ויידומו.

 

אכן, תחושת ההטרדה היא בעינֵי המוטרדת (או המוטרד. כמה קל, ונוח, לשכוח שגם נשים יכולות להטריד גברים בשיחותיהן שיכולות לרדת לרמות פירוט תהומיות ממש, כפי שסיפרה בעבר יעל 9 באחד מטוריה, אם לתת עוד דוגמה למצב בו גבר הוא המוטרד ולא אשה). אבל לטעון שלי אסור לספר בדיחה גסה לחבריי רק מפני שבסביבתי נמצאת בחורה?! והאם הכלל הזה תקף, למשל, אם יום קודם לכן היתה זו הבחורה שסיפרה בדיחה גסה בישיבת הצוות?

 

לגבי אותו אדם מבוגר שפונה אל הכותבת, ייתכן שהוא חשב שהיא אחת מאלו, והן אינן מעטות כלל וכלל, שניסיון חיים עשיר "עושה להן את זה". מה גם שאכן הפנייה, כפי שהיא מצוטטת, אינה פוגענית למדי, אלא באמת פיוטית משהו, ובכל מקרה מעניין לדעת: האם אותו גבר מזדקן פנה אל חודה בשנית באותו אופן? האם טרחה להבהיר לו, באופן חד-משמעי, שפנייה כזו, כשהיא מגיעה ממנו, אינה מקובלת עליה?

 

דווקא את הטענה שה"מי" חשוב לא פחות מה"איך" וה"מתי" אני מקבל בהכנעה. זה אמנם לא נעים לדעת שמשפט מושקע לעילא ועילא מצידי עלול להתפס על ידי בחורה כמטריד רק מפני שחזותי אינה מוצאת-חן בעיניה, בעוד שמשפט עילג שייצא מפיו של דוגמן זהוב שיער ימיס את ליבה, אבל ככה זה בחיים: יש גם כבישים חד-סטריים.

 

לסיום אספר סיפור קטן, אמיתי לגמרי, שקרה לי ואני מניח שלעוד לא מעט בחורים: לאחר שבחורה מסוימת שבתה את ליבי הצלחתי יום אחד להתגבר על ביישנותי כי רבה ועשיתי מעשה: התחלתי איתה. היא דחתה אותי באופן מכובד ומנומס למדי, ושברון הלב שלי היה לפיכך מוגבל לאכזבה שבהתאהבות נכזבת בלבד. נחסכה ממני השפלה נוספת (וגם סיפורים כאלו, של דחיות חסרות טאקט, יש לי).

 

אבל ברבות הימים למדתי, מחברים ומשמועות, שאילו רק המשכתי להתאמץ, לחזר עוד קצת, הייתי "זוכה" בה. היא נקטה מה שידוע כ"לשחק אותה קשה להשגה". אני לתומי חשבתי שאם מישהי אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא!", נקודה, סימן קריאה, סוף פסוק. ולכן, כשנתקלתי בסירוב - הפסקתי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לכפות את עצמי על מישהי.

 

מסר? מוסר השכל?

 

לכל אחד ואחת הפתרונים.