מאז הבחירות לפרלמנט הפלסטיני בתחילת 2006 זכתה תנועת החמאס לסדרת ניצחונות טקטיים מפוארים, החל בבחירות עצמן, דרך התבוסה שהנחילה לפתח וההשתלטות המהירה על רצועת עזה, חטיפת גלעד שליט, מבצע הנרות שנועד לאלץ את ישראל להגדיל את אספקת החשמל לרצועה, ולבסוף: פיצוץ החומה ברפיח והסרת המצור.
אולם ניצחונותיו אלה של החמאס יכולים ללמדנו שבהיעדר חשיבה אסטרטגית, אפילו סדרת הצלחות כה מרשימה אינה מבטיחה ניצחון במערכה. להיפך. במקרה הזה כל ניצחונותיו של החמאס מובילים לתבוסה פלסטינית גדולה נוספת שעליה ישלמו בעיקר החותרים למדינה עצמאית.
את ההבדל בין טקטיקה לבין אסטרטגיה ניתן לתאר כהבדל שבין ניהול קרב לבין ניהול מלחמה ארוכה. מנקודת מבט אחרת אפשר לתאר את האסטרטגיה כחשיבה מערכתית המביאה לשדה הקרב גם שיקולים מוראליים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. הטקטיקה, לעומת זאת היא אמנות תימרון הכוחות, השטח והתנאים להשגת עליונות מקומית.
הראשונים להבין את טעויותיהם האסטרטגיות היו מנהיגי החמאס בעצמם. לאחר כיבוש עזה מידי הפתח הם הביטו סביבם ונבהלו. ההצלחה הצבאית הגדולה הסתיימה בקול ענות חלושה: בסגירת חומות הכלא, בניתוק מן הגדה המערבית, ובאובדן נקודות הן בדעת הקהל הפלסטינית והן בזו העולמית.
פריצת הגבול למצרים, שללא ספק הייתה ניצחון טקטי מזהיר, הובילה את הפלסטינים עוד צעד אחד קדימה – אל פי התהום. גם כאן הראשונים להבין את הטעות היו מנהיגי החמאס עצמם. החיבור למצרים וחיבוק הדוב שלה מייצרים הזדמנות נדירה לישראל להחריף את הניתוק בין שני חלקי העם הפלסטיני ולחסל את תקוותו למדינה.
פריצת החומות מול המצרים יצרה דינמיקה חדשה, ויש פרשנים המשווים אותה להפלת חומת ברלין. תושבי הרצועה שנהנו מכמה ימי שופינג ברפיח ואל-עריש ימשיכו ללחוץ לשחרור הפקק בגבול. גם מובארק ויועציו ייאלצו להיעתר ללחץ מחששם מדעת הקהל במצרים עצמה. יותר מכך, כאשר יש חלופה כה פשוטה וזמינה קשה לקבל את תירוץ החנק. המשמעות היא שבמקום לפנות לישראל ואל הגדה יכוונו פני הרצועה יותר ויותר למצרים.
כמו בסיפור "רפסודת האבן" של ז'וזה סרמאגו, מתנתקת רצועת עזה מאיתנו ומן הגדה ושטה לה לכיוון מצרים. סביר להניח שמנהיגי החמאס יעשו מאמץ לנווט אותה חזרה לחוף הישראלי, אבל לא ברור אם יצליחו בכך. עזה עלולה להמשיך להתרחק; הגדה ללא עזה אינה יכולה להתקיים כמדינה עצמאית; והרי לכם מתכון לשינוי מדיני ארוך-טווח שאיש לא צפה אותו.
המצב החדש שבו גובר הניתוק בין עזה לגדה, קצב הברחת אמצעי הלחימה והכסף מתגבר אף הוא, וכישלונה של ישראל לחנוק את החמאס – מחייב שינוי תבניות חשיבה ופעולות יצירתיות. מדינת ישראל עשויה להפיק רווחים מן המצב החדש, רק אם תדע לנווט אותו בחוכמה ובזהירות.
עם כל אהדתי לפלסטינים ותמיכתי בזכותם להקים מדינה, במצב הנוכחי, עם תהליך מדיני חסר-תוחלת, נשיא פלסטיני שאינו מסוגל להוביל להסכם של ממש והיעדר סיכוי לחיבור מחדש של הגדה ועזה, הרחבת הקשר בין עזה למצרים היא הפיתרון הנכון ביותר גם לפלסטינים. לממשלת ישראל כדאי לבחון ברצינות את האפשרות לפסוע בזהירות בנתיב הזה, כשהשלב הראשון הוא הסרת ההתנגדות הישראלית למעבר גבול בפיקוח פלסטיני-מצרי, ועידוד הכנסת סחורה ממצרים לרצועה.
במקביל, כדאי לחפש דרכים חדשות להפסקת ירי הטילים על ישראל. הרי ברור כבר שאין לנו שליטה על העברת נשק, לוחמים מאומנים ולוגיסטיקה, והחמאס יוכל להמשיך ולירות טילים ארוכי טווח ומתוחכמים יותר. פלישה קרקעית לרצועה תוכל לחסל את האיום הזה לתקופה מסוימת, אולם המשמעות של פלישה כזו היא נוכחות מתמשכת של ישראל בעזה ומכאן סתימת הגולל על "האופציה המצרית" והחזרת הבעיה לחיקה של ישראל. לפיכך ייתכן שצריך לפנות לתיווך מצרי כדי להגיע להפסקת אש מול החמאס.
מסקנות ועדת וינוגרד אינן עניין תיאורטי. במלחמת לבנון השנייה הוכיחה מדינת ישראל שהיא יודעת לצאת למלחמה ללא אסטרטגיה ואפילו ללא טקטיקה. האם השתנה משהו? האם תתחיל הממשלה לפעול בחכמה? ימים יגידו.
פרופ' דרור זאבי מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון