בבועה התל אביבית לא מתירים בריתות

סירובה של מועצת העיר לבטל את ברית הערים התאומות עם עזה מהווה אוטיזם אידיאולוגי. נראה כי המחויבות התיאולוגית-חילונית לחזון עצמות השלום היבשות אינה יודעת גבול

כשנשאל פעם הבדחן הירושלמי אברהם סורמלו אם כבר ביקר בחיפה, הוא השיב: "הייתי פעמיים והיה סגור". תשובתו הייתה מן הסתם שונה בתכלית אילו נשאל על ביקור בתל אביב, שכעיר ללא הפסקה אמנם אינה סוגרת את שעריה, אך לעתים דומה שהסתגרותה בבועתה מכלה בה כל חלקת שפיות טובה. כך, בתחילת השבוע שעבר דחתה מועצת עיריית תל אביב הצעה של חבר המועצה ארנון גלעדי לבטל את ברית הערים התאומות עם עזה, ואישרה במקביל את הצעת ראש העיר, רון חולדאי, להקפיא את הברית "עד לבואם של ימים יפים יותר".

 

הקפאה ולא ביטול זה כנראה כל שאפשר היה לצפות מראשי העיר, שהחליטו כבר לפני כמעט עשר שנים, ב"ימים יפים יותר", להוציא לפועל את אחוות העמים והערים ולתרגמה לברית של תאומות אורבניות. אלא שהחלטת המועצה – שהתקבלה אך פחות מיממה לאחר שאחד הקסאמים העזתיים קטע רגל אחת של אושר טויטו בן השמונה ופגע קשות בשנייה – אינה יותר ממשיכת קולמוס מתבקשת לאותה החלטה מ-1998; החלטה שהתקבלה תחת כהונתו של ראש העיר הקודם רוני מילוא, נצר גאה למשפחה הלוחמת.

 

"תל אביב תהיה ז'נבה", כתב נתן אלתרמן בשירו "שלום", אלא שרק כמה שורות לפני כן הוא שורר: "השלום הוזה במוח, השלום מרתיח דם". ואכן, במוחה, כמו בדמה של הוד בועתה התל-אביבית, בריתות, אחווה ושלום גם עם ישות טרוריסטית – המצהירה בריש גלי שאחת מתכליותיה היותר נעלות היא היפרעות מ"המורסה הציונית" – היא מעשה כה מחויב המציאות, שמי שאינו נוהג כמותה ראוי לכל כתר קוצים ריאקציונרי. זו כמובן לא כל תל אביב, ואפילו לא מרביתה, אך זה גרעין קשה ולא בטל בשיעורו ובחזיונותיו בקרב מחנה פוליטי מסוים, ששוכן לבטח בעיר העברית הראשונה. ממישוריה הוא נושא את מיטב דרשות ההר שלו על "ואהבת לאויבך כמוך" ו"בריתות כורתים בעיקר גם עם אויבים" (גם אם עז חפצם יותר מכל להכריתך), ובה מתקיימים המשובחים שבחלומות האספמיה שלו.

 

ברית המועצות התל-אביבית הזו – בין המועצה הראשונה מ-1998, הכורתת את הברית העזתית, לבין השנייה המשמרת אותה מ-2008 – היא למעשה ברית בין ציניקנים, שמוכרים את נפשם ונשמתם לכל המרבה במחיר פוליטי, לבין מי שבכל נימי נפשם הדוויה והמעורערת סוגדים בשקידה דתית יוקדת לרעיונות הלקוחים כל כולם מהרהורי לבם.

 

וכשהמחויבות התיאולוגית-חילונית לחזון-עצמות-השלום-היבשות אינה יודעת גבול, גם החלטת ממשלה מלפני כחצי שנה שעזה היא ישות עוינת, כמו פעולות טרור בלתי פוסקות של העזתים כלפי תושבי שדרות, כמו הצהרות בעלי הבית בעזה מהחמאס שלישראל אין זכות קיום – אין בכוחן לקטוע את הברית הכרותה והחלום. משורה שכזו כנראה שכבר אין דבר שמשחרר – לא רגלי ילד שדרותי קטועות, לא תאוות רצח יהודים חמאסית שאינה יודעת שובע, ולא שבועה בנקיטת חפץ פלסטינית שדין תל אביב יהיה כדין נצרים.

 

החלטת המועצה אינה מצויה רק בשדה האטימות התל-אביבית הטיפוסית, כפי שאינה רק ביטוי ללקות סולידרית קשה עם חלק מבני עמם מהדרום המופקר, היא בעיקר אוטיזם אידיאולוגי שכנראה התיקון ותקנה הם ממנו והלאה. שכן כשהמכור לחזיונות לילותיו אינו שת לבו למציאות הנקרית על דרכו ביום, וכשלעולם החיצון מעניקים גט כריתות רק מפני שהעז פניו לחלום – אין אלא לראות בכך סוג של כשל-תפישת-המציאות-הנרכשת. נקל לשער מה בריטי בריא בנפשו היה אומר אילו ב-1940 או ב-1941, במהלך ולאחר כתישת קובנטרי בידי הלופטוואפה, הייתה יושבת על המדוכה מועצת עיריית לונדון ומחליטה לכרות ברית ערים תאומות עם ברלין, או למצער להקפיא את הברית הקיימת "עד לבואם של ימים יפים יותר".