כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם הסכסוך בבלקן הוא בעיקרו סכסוך אתני שנדבכים דתיים שלובים בו. הסרבים הנוצרים אורתודוכסים, רואים באלבנים המוסלמים נטע זר שהיגר ודחק אותם מחבל ארץ בעל משמעות היסטורית ודתית ייחודית עבורם. מאידך, האלבנים שמזה שנים ארוכות מהווים רוב מוחלט בחבל זה (כ95% מתושבי קוסובו כיום הם אלבנים), עומדים על זכותם להתנתק מסרביה ולהקים מדינה לאומית אלבנית נוספת, מלבד אלבניה השכנה, השוכנת מדרום להם. גם פרט זה אינו זר לאוזן המקומית המורגלת באמירות כמו: "מה הערבים רוצים, יש להם 22 מדינות אחרות".
כצפוי, שני הצדדים בקוסובו מגייסים סדרה של טעונים היסטוריים (או בעיקר פסאודו היסטוריים), שמטרתם לחזק את הלגיטימיות של תביעותיהם. הנשק העיקרי בו הם עושים שימוש על מנת לחזק את תוקף דרישותיהם, הינו הדה-לגיטימציה של הצד שמנגד. וכך שורה ארוכה של מלחמות, תבוסות ואסונות שהתרחשו בבלקן ב-700 השנים האחרונות, משמשים כשמן במכונת התעמולה, שבאמצעותה כל צד מתחזק את טיעוניו. נשמע מוכר, הלא כן?
בתגובה להצהרת העצמאות של קוסובו, דוברים ישראלים מיהרו להצהיר כי ישראל לא תהיה הראשונה להכיר בעצמאותה. פרשנים שונים הסבירו עמדה זאת בחששה של ישראל מפני תקדים בכל הקשור להמשך שליטתה הישירה או העקיפה באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. האמת היא כי מדובר בחשש מוצדק. סיפור קוסובו מלמד כי אין ביכולתה של מדינה, תהיה אלימה ככל שתהיה, להחניק לאורך זמן שאיפות בדלניות של מיעוט לאומי נחוש ומגובש הנתמך על ידי הקהילה הבין לאומית.
אלא שנקודה אחת נעלמה מהשיח המקומי, והיא שהכרזת העצמאות של הקוסוברים נעשתה בחסותו של כוח בין לאומי המורכב מכוחות או"ם ונאט"ו, המוצב בקוסובו מזה כעשור. כוח זה הוא שמצליח להכיל ולצמצם את פוטנציאל האלימות שקיצוניים משני הלאומים מבקשים לשחרר, על מנת לסכל כל אפשרות של פיתרון מדיני הגיוני שימנע אסונות ושפיכות דמים עתידיים. ללא כוח רב לאומי זה, קוסובו היתה ממשיכה מן הסתם גם היום להיות שם של מקום המוזכר מדי כמה שבועות בחדשות העולמיות, שעה ששוב היה נשבר שיא של זוועה בסכסוך בין שתי הקהילות הניצות.
על אף שאומנם ישנם סימנים כי בצמרת המדינית והצבאית יש כאלו העוברים בשנים האחרונות תהליך התפכחות ארוך וכאוב באשר ליכולתה של מדינת ישראל להחזיק ללא הגבלת זמן מיליוני פלסטינים בגרון, נראה כי הדילמה העיקרית עימה הם מתמודדים, דילמה שמעכבת מזה למעלה מעשור כל התקדמות מדינית, היא החשש מפני התמודדות עם הקיצונים המיליטנטיים הקיימים בשפע בשני העמים.
כך בפועל ממשיכות ההנהגות הישראלית והפלסטינית להפקיר את אחריותן הפוליטית וההיסטורית כלפי עמיהן, ומפקידות בידי הפירומנים של החמאס או לחליפין בידי חבריהם מצידו השני של המתרס, ראשי מועצת יש"ע או נערי הגבעות את זכות הווטו על כל מהלך מדיני, שולי ככל שיהיה.
אם ישנו אפוא לקח אופרטיבי שראוי שמעצבי המדיניות הישראלית יאמצו לעצמם לאחר שתי אינתיפאדות ועשרות אלפי הרוגים ופצועים, הוא שכדאי להם למהר לשנות את עמדתם ההיסטורית נגד בינאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולקדם את הגעתו של כוח רב לאומי לאזור.
לאחר התאיידותו של השמאל הממסדי בישראל, יהיה זה הגורם היחיד שיוכל אולי יום אחד להחזיק להם את הסולם, שעה שירדו מצמרת עץ ההתנחלויות והכיבוש עליו טיפסו ב-40 השנים האחרונות.