בהיותי בברלין, באה ארצה הקנצלרית הגרמנית לתנות כאן אהבים. שמעתי שחבר הכנסת אריה אלדד החרים את השפה הגרמנית שבה דיברה בכנסת האשה שבונה לנו עתה צוללות.
אביו של אלדד ערך תרגום מופתי לעברית בספרו של ניטשה שהשפיע עלי מאוד. רציתי לכתוב לאלדד שיחזיר לגרמניה לא רק את השפה אלא גם את ניטשה וגם את הצוללות. רציתי להזכיר לו שמיטב הספרות היהודית במאה ה-19 וה-20 נכתבה בגרמנית. זו לא השפה שפגעה בנו. הרבה ניצולי שואה דוברים אותה עד עצם היום הזה. רק בשבוע שעבר ביקרתי במחנה הריכוז זקסנהאוזן בגשם שוטף. לפני הלכה קבוצת ניצולי שואה מישראל, שחלקם דיברו גרמנית במחנה האיום הזה.
אחרי ברלין נסעתי למינכן. משם לכפר קטן הנקרא אשאו שבדרום בוואריה. הכפר נמצא במקום מופלא, למרגלות האלפים, בנקודה בה שוויץ, גרמניה ואוסטריה נפגשות. כוהנת הכנסייה הפרוטסטנית במקום, ידידה שלי מברלין, עקרה למקום הנידח והיפה הזה. בעיירה שלה הרוב קתולים והכנסייה שלה מאכלסת אלף פרוטסנטים החיים שם. הכל שם ציורי, בתי שוקולד. ירד שלג והיה קר, שתיים מתחת לאפס, לעתים היו העננים מסתלקים והשמש הבליחה ושוב התקדר וירד שלג. יפה איך השמיים משחקים במשחק הנודע, שני פנים למטבע.
אשה אחת משם סיפרה לי שבהרבה עיירות בגרמניה מנקים את הבתים לפני הפסחא ואין יודעים מדוע. היא אמרה שביום ו' ייחגג פורים ביום העצוב ביותר לנוצרים, יום שישי השחור. אמרתי לה שאולי פורים בכלל נחגג כדי לשמוח ביום שהגויים מבכים את היהודי הצלוב.
בערב אחרי ארוחה טובה התאספו כ-50 איש ואשה, זקנים וצעירים, לשמוע אותי. איש מהם לא קרא ספר שלי. בעצם הם לא קראו אף ספר עברי אחד מלבד התנ"ך. בניגוד לחרדים היהודים, חבריו של אלדד, שאינם קוראים תנ"ך אלא גמרא ופרשות שבוע שבהן מנצנצות שורות מספר הספרים, שם בבוואריה קוראים הרבה את "הברית הישנה", ובנוסף לכך גם את מה שאנחנו מכנים הספרים החיצוניים, בהם ספרי המקבים שאנו חוגגים את חגם אך איננו קוראים בהם.
אחרי שקראו קטעים מספרי התפתחה שיחה. גם עזה לא נמלטה מהשאלות. אבל אחרי ששתינו מעט יין והערב היה נעים והמנורות דלקו כמו נרות זיכרון, שאלתי אותם אם אי פעם גרו בעיירה היפה הזאת מול האלפים, גם יהודים. הם חשבו מעט ואמרו לי שעד כמה שהם יודעים - לא היו שם יהודים מעולם, או לפחות לא נשארו בזיכרון הקולקטיבי.
או אז קם גרמני שטען שהוא בן 84, ואמר שישנו בעיירה בית הנקרא הבית היהודי. כולם הנהנו בהסכמה. איש מהם לא ידע מדוע קוראים לו כך. אמר שפעם שאל את הסבא שלו מה פשרו, אך גם הוא לא ידע. המוזר היה שכשביקשתי לבקר את הבית אמרו כולם, והם לא שיקרו, שהם לא יודעים איזה בית מבתי העיירה בת 6,000 התושבים הוא הבית היהודי.
בדרך חזרה למינכן, כשהלימוזינה טסה 250 קמ"ש, חשבתי איך כיניתי את עצמי בשם אבי. הוא מת כלקסיקון של השירה הגרמנית. חשבתי איך אני, שכיניתי את עצמי הברלינאי האחרון, פוגש עתה את היהודי האחרון בדרום בוואריה, אך אפילו זכר אין לו עוד. הרי בוודאי היה איש כזה. הוא בוודאי חי כאן, אולי במאה ה-19, אולי אף קודם לכן. הוא דיבר גרמנית. אולי חלק מהגרמנים שם, בלי דעת, הם צאצאיו, וחשבתי על אריה אלדד. אני יודע שהוא איש משכיל. רופא טוב. קנאי. לאומני. אבל טיפש הוא לא.
חשבתי שהוא צריך לבוא לשם ולמצוא את היהודי ההוא, כי היהודים הנסתרים והלא נסתרים בארץ המקוללת והיפה הזאת הם דוברי גרמנית. הם היו ולא רק בשר מבשרנו אלא היו גדולי עולם שמתו כיהודים אך חיו בגרמנית. הם זכו בעשרות פרסי נובל והיו ממייסדי היהדות המודרנית, זאת שאין לה מקום בארץ האבנים והכתלים הקדושים והחרפה שהם ממיטים עלינו. הם היו מרקס והיינה ופרויד ואיינשטיין ואלזה לסקר-שילר ודבלין ומקס ריינהרט וסטפן צוויג, ומהלר, ובילי ווילדר ורבים אחרים שזרחו והפכו את העולם על פיו דווקא בתוך השפה הגרמנית.
חלק ניכר מיצירותיה הגדולות של גרמניה נוצרו על ידי יהודים בשפה הגרמנית, שאנשים טיפשים וחכם אחד אינם מבינים איזה אוצר יהודי עצום הוא השפה הזאת, המייחדת את מה שעשו בה יהודים.