מיסוד הזנות: לא מה שחשבתם

כל דיון במיסוד הזנות צריך לקחת בחשבון את המובן מאליו: אין מיסוד "הומאני". אין מיסוד שעשוי לסייע לנשים. לתעשיית המין לעולם יהיה כוח רב יותר מכוחן של הנשים השבויות בה. מיסודה איננו הדרך, הוא רק מהווה כניעה למציאות מחפירה

הצעת החוק שהגיש חבר הכנסת אלחנן גלזר, ובהמשך נמנע מלהגישה, הנה גלגולו האחרון (לעת עתה), של אותו רעיון בלתי נלאה למיסוד הזנות כפתרון קסמים לבעיות הכרוכות בזנות וסחר בנשים.

 

הישראלי המצוי מפגין התרפקות של ממש על רובע החלונות האדומים של אמסטרדם, ותוהה מדוע לא נוכל למסד את הזנות "כמו בהולנד", ואז ייטב הן ללקוחות, הן לנשים והן למדינה.

 

ממחקר שערך מוקד הסיוע לעובדים זרים תוך בחינת מיסוד הזנות במספר מדינות, עולות מספר מסקנות עיקריות. ראשית, עצם המונח "מיסוד הזנות" הינו מונח מוטעה. אין סוג אחד של מיסוד, אלא: ישנם משטרים שונים בהם ניתנות זכויות שונות לנשים, אם בכלל.

 

על מנת להבין את טיבו של ה"מיסוד", יש לבחון מה הייתה מטרתו: מניעת מטרד לציבור? הגנה על בריאות הנשים? על בריאות הציבור? הגדלת הכנסות המדינה? המטרות השונות מולידות סוגי מיסוד שונים, שהשפעתם על זכויות המעורבים בתעשיית המין שונה: כך למשל, בהולנד מוענקות לנשים זכויות של עובדת, בעוד שבנבאדה ההיתר ניתן לבעלי בתי הבושת בלבד, והזנות עצמה עודנה בגדר עבירה כשהיא מתבצעת מחוץ לבית הבושת.

 

שנית, בכל המדינות הדמוקרטיות שמיסדו את הזנות, ארגוני נשים וארגוני עובדות מין היוו חלק מרכזי בתהליך, ודרשו את קידומו. בישראל, לעומת זאת, ניתן למצוא בין דורשי המיסוד שורה של פוליטיקאים, שופטים, שוטרים, סוחרי נשים ועורכי דינם. קולן של הנשים בזנות לא נשמע בדיון זה, מסיבה פשוטה: הן מוחלשות חברתית וכלכלית, הן קורבנות סחר, קטינות, נרקומניות ואחרות, שהגיעו לעיסוקן בלית בררה ואינן רוצות "להתמסד" בו, כי אם להיחלץ ממנו.

 

אגב, גם ארגוני עובדות מין באירופה וארה"ב אינם חפצים במיסוד במסגרתו יותקנו כללים מיוחדים עבור נשים בזנות. הענין הוא בהחלת החקיקה החלה על כל עיסוק אחר גם עליהן: לא עוד בתי בושת ממוסדים, המרוחקים מאזורי מגורים על מנת למנוע מטרד ציבורי, שבהם כופים עליהן טיפול רפואי והם נתונים לפיקוח משטרתי, אלא מתן אפשרות לעסוק בזנות כראות עיניהן, ללא פיקוח משטרתי בלתי פוסק או הגבלה אחרת שאינה חלה על מקצועות אחרים.

 

עובדה נוספת ומרכזית בדיון זה היא כי הזנות בישראל כבר מוסדה: מיסוד איטי, זוחל, אך שריר וקיים. חותם הפליליות הוסר מבתי הבושת והסרסרות לפי הנחיות הפרקליטות משנת 1994, וגם אם מדי פעם נתקפת המדינה פאניקה ציבורית בהקשר זה (המושפעת בעיקר ממדיניות ארצות הברית) היא חולפת עד מהרה, ובתי הבושת ממשיכים להתנהל לעיני כל, ופתוחים לפיקוח משטרתי; הזנות איננה עבירה; מע"מ ומס הכנסה, ולאחרונה גם הביטוח הלאומי, דורשים את חלקם מנשים בזנות; בית הדין לעבודה העניק לנשים בזנות הטבות כשל עובדת.

 

כך שקשה להבין מה יוסיף המיסוד על המצב הקיים, בו התעשיה מתנהלת, כביכול, לפי מיטב הכללים: שקופה, פתוחה לאכיפה משטרתית, הזנות חוקית ולזונות יש זכויות מלאות כשל כל עובדת אחרת.

 

אם תטרח ישראל לבחון את המתרחש בעולם, היא תלמד עד מהרה כי המיסוד כשל במדינות בהן נוסו מתכונות שונות שלו: בכל המדינות בהן מוסדה הזנות נותרו יותר נשים מחוץ לתעשייה החוקית מאשר בתוכה; סחר בנשים המשיך להתקיים בסקטור החוקי; מרבית נשים לא נרשמו לצורך קבלת הטבות עובדת כגון פנסיה או ביטוח לאומי שכן עדיין נרתעו מהסטיגמה הכרוכה בזנות, והעדיפו להמשיך לרשום את עצמן כזבניות או מלצריות לצורך קבלת הטבות אלו.

 

כל דיון במיסוד הזנות צריך לקחת בחשבון את המובן מאליו: אין מיסוד "הומאני". אין מיסוד שעשוי לסייע לנשים. לתעשיית המין לעולם יהיה כוח רב יותר מכוחן של הנשים השבויות בה. מיסודה איננו הדרך, הוא רק מהווה כניעה למציאות מחפירה.

 

עו"ד נעמי לבנקרון, מנהלת מקצועית של "משנה", המרכז הקליני למשפט וחברה בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למנהל, ויועצת משפטית בנושא הסחר בנשים במוקד סיוע לעובדים זרים