בית הדין שמע טענות בדבר מעשים מכוערים של האשה, והחליט כי עליה להתגרש מבעלה. בהחלטה נוספת קבע כי "הואיל ולדברי הבעל האשה מסרבת למלא החלטת בית הדין... ותשובתה היתה לא לעניין ולא סיפקה את בית הדין, נעתר בית הדין לבקשת הבעל ומוציא פסק דין להשלמת פסק הדין הקודם. בית הדין קובע בזה כי כל הכספים, חסכונות בבנקים, זכויות ומיטלטלין שבדירה בנכסי דלא ניידי, מניה ב'אגד' הרשומים על שם הבעל, שייכים לו - ולאשה אין כל זכות ברכוש הרשום על שם הבעל בלבד".
רות ערערה על החלטות אלו לבית הדין הגדול, ושם קבעו להשאיר את ההחלטה לעניין הגט על כנה, ולקבל את ערעורה בעניין רכוש הבעל. בית הדין הגדול קבע כי על בית הדין האזורי לפסוק בעניין הרכוש רק לאחר שיישמעו טענותיה של האשה. עד כאן זה מספיק גרוע, אבל מכן מתחיל החלק ההזוי.
האשה הגישה את רשימת תביעותיה מן הרכוש המשותף, כפי שנצטוותה על ידי בית הדין הגדול. לאחר שקוים דיון בעניין החליט בית הדין כי הצדדים מחויבים מיד לערוך גט לחומרא, וכי אין לאישה כל זכויות ברכוש בעלה.
ולמה זאת? בית הדין גילה כי האשה היא גיורת, והחליט לתחקר אותה בנוגע לשמירת המצוות שלה. מאחר ששמע בית הדין כי האישה אוכלת טריפה, לא שומרת שבת ולא הולכת למקווה, קבע כי גיורה היה במרמה, הוא בטל ומבוטל, והנישואין שנערכו בינה לבין בעלה בטלים ומבוטלים, ואין לה שום זכות ברכוש בעלה.
זה ברור ומובן שקל לפגוע בחולייה החלשה של החברה – המתגיירים. קשה להאמין שהדברים נעשים בשם הדת ועל ידי אנשים המתיימרים לייצגה.
בסופו של דבר, העניין הובא בפני בג"ץ, שהורה לבטל את ההחלטה של בית הדין הרבני. מבלי להתייחס לעצם ביטול הגיור, פסק בג"ץ כי ברגע שבית הדין קבע לשלול את יהדותה של האישה הוא איבד את הסמכות שלו לדון בעניינה. קראו את זה בבג"ץ 113/84.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390