חילונים-חרדים, סיפור אהבה

"הציונות הדתית מזמזמת באוזנה של הציונות החילונית דיבורים מלחיצים על חלומות גדולים, תורה ומשפחה, מדינה ומדע, ביטחון והלכה". אבי רט על הברית החילונית-חרדית וגם: איך הפכה הציונות הדתית לשק החבטות של החברה הישראלית

משהו מוזר קורה בשנים האחרונות במערכת היחסים שבין ה"ציונות הדתית" לבין מדינת ישראל או אם תרצו ה'ציונות החילונית'.

 

בשונה ובניגוד לחרדים,קיבלה הציונות הדתית החלטה אסטרטגית להיות חלק מהמדינה, מהעשייה, מהיצירה, מהשירות ומהמעורבות בכל תחום. מתוך תפיסה זו קמה אוניברסיטה דתית,ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות, אגודות שירות לאומי, ומוסדות חינוך, חברה, קהילה וחסד וסוגיהן ולמיניהן.

 

לא חלפו שנים רבות והתוצאות החלו להיות מורגשות בשטח. אם לפני 30 או 40 שנה היה זה מחזה נדיר יחסית לראות אנשי אקדמיה, היי טק, משפטים, מחשבים וכד', או אנשי תקשורת, אומנות וכד', או קצינים ואנשי ביטחון עם כיפה על הראש - הרי שבשנים האחרונות זהו עניין פשוט, רגיל, וחלק מהחיים והציבוריות הישראלית. בכל תחומי העשייה הישראליים ללא יוצא מן הכלל ניתן למצוא את בוגרי בני עקיבא, ואת בניה של הציונות הדתית. לכאורה - לאור זאת, ומתוך שותפות ציונית והיסטורית - הייתה צריכה הציונות החילונית לראות בציונות הדתית בת ברית,שותפה לדרך ולעשייה, וציבור חשוב, תורם ואידיאליסטי.

 

תחת זאת,כבר שנים, קשה להימלט מהתחושה שקורה בדיוק הפוך. הציונות הדתית נמצאת תחת מתקפה חזיתית מכל הכיוונים האפשריים - מחוץ ומבית.

 

תחת מתקפה

מקבץ המתקפות האחרונות - פיטורי הרב דרוקמן, ביטול תקני השירות הלאומי, סכנת סגירה מיידית על המכינות הקדם צבאיות, קיצוצים דרמטיים בתקציב ישיבות ההסדר, התקפות על החינוך הדתי, עניין החמץ בפסח, מעצר נערות צעירות, ובטווח הרחוק יותר - עקירת גוש קטיף, עמונה, סגירת ערוץ 7, ובמישור הפוליטי - העובדה שהפוליטיקה והפוליטיקאים הציונים דתיים כמעט חסרי רלוונטיות והשפעה של ממש - כל אלו מעבירים מסר ותחושה לא טובה לציבור הדתי לאומי - תחושה של דחייה, מיאוס, ואף השפלה. לא רוצים אותנו.

 

מצד אחד מגנים את החרדים על שהם לא משרתים בצבא ומצד שני דווקא איתם כורתים בריתות פוליטיות. מצד אחד רוצים יותר פתיחות וליברליות - ומצד שני מחזקים את הדיינים החרדים והפסיקות ההלכתיות המחמירות שלהם. מצד אחד מעריכים את השירות לאומי של הבנות - שתרומתן ניכרת בכל מקום ומקום, ומצד שני מקצצים בכל התקנים שלהן ועומדים לסגור את המפעל החשוב הזה, מצד אחד רואים עד כמה הקצינים הדתיים מעורים ומעורבים בכל יחידות הצבא ומצד שני סוגרים ומייבשים את המכינות הקדם צבאיות.

 

משהו לא ברור קורה פה. אין ספק שרצח רבין הינו צומת דרכים משמעותית ביחסי הציונות הדתית והציבור הכללי. אין ספק שעקירת גוש קטיף מהווה אבן דרך משמעותית ביחסי הציונות הדתית עם המדינה, ועם כל זה - יש צורך לחפש יותר עמוק את שורשי הניכור והניתוק, ואולי אף השנאה.

 

הציבור הדתי לאומי בהכללה הוא ציבור חשוב, מקסים, תורם, ערכי, ואידאליסטי - אך הוא ציבור מאד לא קל, בלשון המעטה. זה ציבור שלא ממהר להכפיף את עצמו או לפרגן כמעט לאף אחד- לא לנבחריו, לא לרבניו, ולא לשאר נציגיו במערכות החיים והשלטון השונות. זהו ציבור ביקורתי, נשכני, חכם ומתחכם, מתקשה להתפשר, ממהר להגיב בתוקפנות ואף בעצבנות, מרבה להתפצל, להתפלג, ולהיות בטוח שהאמת,כל האמת ורק האמת היא נר לרגליו. נבחרי הציבור הזה במוסדות השלטון השונים - כנסת, רבנות, עיריות, מוסדות חינוך וכד' - לא רק שבדרך כלל לא מקבלים גיבוי, חיזוק ורוח גבית מהציבור שלהם - אלא בדרך כלל הם מקבלים בדיוק ההיפך - קיתונות של ביקורת, חוסר פירגון, ויחס ציני.

 

ועם כל זה - עדיין צריך להבין מדוע ואיך נהפכה ציונות הדתית לשק החבטות של החברה הישראלית. אי אפשר להסתפק רק בתשובה שזה בגלל ההתנחלויות שהסתגרו בתוך עצמן, או בגלל ה'כתומים', רצח רבין וכד'.

 

הברית חילונית-חרדית

יכול להיות שבעומק - הציבור החילוני, עם כל ניכורו ואולי אף שנאתו לציבור החרדי המשתמט לדבריו מנשיאה בנטל הישראלי והציוני, מעדיף אותו כבן ברית ולא את הציונות הדתית. עם הציבור החרדי יש מעין הסכם שבשתיקה - אל תפריעו לנו - לא נפריע לכם. קחו את התקציבים שלכם לישיבות והכוללים, קחו קצת כח בבתי דין רבניים, ובעוד כמה נושאים החשובים לכם - והעיקר אל תתערבו בענייני המדינה, התרבות, הצבא, המדינאות, החקלאות, הביטחון, ההיי טק וכדו'. וכך נוח לשני הצדדים. מדי פעם הם משמעים קולות של אידיאולוגיה אבל בסך הכל נוח לשניהם חלוקת התפקידים הזו.

 

מהבחינה הזו הציונות הדתית מאיימת. היא מדברת על מושגים של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', היא מדברת על תורת חיים ומעורבות התורה בכל תחומי ומקצועות החיים, היא מדברת על לקיחת אחריות ומנהיגות, על ערבות הדדית ורצון 'לתקן עולם במלכות שדי', היא מדברת על חזון ועל גאולה,על נצח ועל דרך ארוכה, על ההר ועל הבית, על משפחה, קדושה וצניעות, ועוד כל מיני מילים גבוהות, מלחיצות ומבהילות את אותם אלו שבסך הכל רוצים את חלקת החיים הקטנה שלהם, בלי יותר מדי רוח, לחץ או אידאולוגיה.

 

הציונות הדתית מזמזמת באוזנה של הציונות החילונית דיבורים מלחיצים על חלומות גדולים, על תורה ומשפחה, מדינה ומדע, ביטחון והלכה, חקלאות ושמיטה - וכנראה שהזימזום הטורדני הזה יוצר את מתקפת השנים האחרונות שחשים חלקים רבים מבוגרי הצינות הדתית.

 

צריך שניים לטנגו, ובסיפור הזה אין צד אחד אשם וצד שני צדיק. אבל לטובת כלל ישראל, כדאי לה לציונות החילונית בישראל - על מוסדותיה ומערכותיה - להיזהר לא לזכות בניצחון פירוס על הציונות הדתית, ניצחון שתוצאותיו בטווח הקצר יהיו דחיקת הציונות הדתית אל שולי העשייה והחברה, ובטווח הארוך הפסד לכלל האומה ולחברה של ציבור שאמר 'הנני', אבל מוצא את עצמו שוב ושוב כבן חריג מחוץ למחנה.