המחיר של אי החזרת שבוי

נראה כי מחירו של כל דבר, כולל מחירו של חייל שנענה לקריאת המדינה ויצא לחזית בשליחותה, נקבע כיום על פי מבחני "יעילות". ואם איתרע מזלו והוא נופל בשבי, הופך גורלו להיות עניינם הפרטי של הוריו

באמצע גני התערוכה בתל אביב ניצב בשנות ילדותי מתקן סגור, ומעליו התנוססה כותרת גדולה: "הנשק הסודי של צה"ל". בסופו של תור ארוך הגענו אל חלון קטנטן, שהצצה דרכו גילתה פנים מחייכות של חייל. הזיכרון הזה הציף אותי למשמע דבריו של משה (בוגי) יעלון, שאמר כי "במצבים מסוימים צריך להגיד שאנחנו מוכנים להקריב ... כי מחיר התשלום הוא הרבה יותר כבד ממחיר האובדן של השבוי".

 

זהו אותו בוגי יעלון, הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל, שבעידן אחר, לפני ששכח את מחיר האובדן, אמר ש"האדם הוא הנשק הסודי של צה"ל". דבריו אלה מתנוססים באתר של נציב הקבילות הצבאי, ליד דברי מופת של רמטכ"לים אחרים וראשי ממשלה, שנציב הקבילות חושב שנכון שניקח אותם כדוגמא.

 

ואולי יעלון איננו אלא המבשר שמציב בפנינו את המציאות העירומה: כללי המשחק השתנו. ישראל שוב איננה מאמינה בערכו של הנשק הסודי שלה. ולא משום שערכו ירד, אלא מפני שבתהליך איטי, שנוראותו מתבררת מידי פעם בנקודות ציון מזעזעות במיוחד, הולכות ומשתלטות על חיינו השלכותיה של ההפרטה הגורפת שישראל מצויה בה.

 

אין אלה תהליכים כלכליים בלבד. על פי כללי השוק החופשי, מחירו של כל דבר, כולל מחירו של חייל שנענה לקריאת המדינה ויצא לחזית בשליחותה, נקבע על פי מבחנים של "יעילות". ואם איתרע מזלו והוא נופל בשבי, הופך גורלו להיות עניינם הפרטי של הוריו. אלה נקלעים למציאות קפקאית, שבה הם נאלצים להיאבק על חיי בנם מול המדינה ששלחה אותו "למען הכלל", אך בעת צרה מחליטה שחייו אינם שווים את "המחיר".

 

לא המחיר מעודד חטיפות ופיגועים, אלא הסכסוך המתמשך. וכל עוד לא נפתר הסכסוך, השאלה הראויה היא מהו המחיר שישראל מוכנה לשלם עבור אי החזרתו של חייל שבוי. מחיר זה עלול להיות גבוה בהרבה מעשרות או מאות אסירים של החמאס. יש חשש שהמדינה לא תוכל לעמוד בו, שכן טרם נמצא תחליף לשירות צבאי שמבוסס על נכונותם של האזרחים לקחת בו חלק.

 

ההתגייסות לשירות קרבי בצה"ל מבוססת על הסכם בלתי כתוב בין המדינה לבין האזרחים, שעל פיו האזרחים מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם למען הגנה על המדינה, ואילו המדינה מחויבת מחויבות מוחלטת לשלוח אותם לקרב רק כאשר מוצו כל האפשרויות האחרות, ולהחזירם הביתה בכל מחיר במקרה של שבי.

 

תהליך פירוקה של המשוואה הזאת, שאנו עדים לו מזה זמן וביתר שאת כעת, מפרק גם את האתוס שעליו מבוסס השירות בצה"ל. שר הביטחון, שמקונן על היותו של צה"ל "צבא חצי העם", ומנהיגים אחרים שקוראים לבני הנוער להתגייס לצבא, צריכים היו להיות הראשונים לדרוש שישראל תשלם מחיר גבוה ככל הנדרש על מנת להחזיר את השבויים הביתה. שהרי הם יודעים שהמשוואה הזאת איננה ניתנת לחלוקה.

 

חיוכו העדין של גלעד שליט ופניהם המיוסרות של הוריו יכולים לייצג את פניה של חברה חזקה, שאיננה חוששת לשלם מחיר גבוה כדי להשיב את בניה הביתה, כי היא יודעת שנכונותה לשלמו היא מקור כוחה. הם עלולים לשקף חברה מפוררת, שטחו עיניה מראות שהעדר הסולידאריות שלה הוא מקור חולשתה.

 

ד"ר עירית קינן, אוניברסיטת חיפה, יו"ר כנס חיפה לאחריות חברתית