אפילו הפסקתי לעשן מרוב שאני אוהב אותה

אני לא יודע מי מאיתנו חושב על זה בדרך הביתה, שיש מי שכדאי לשמור מרחק ולאותת בשביל לחזור אליו. מי בכלל חושב על זה שיום אחד אולי יהיה לו בן, שמאוד ירצה לספר לו שהכיר מישהי עם חיוך שמסוגל לגרום לשקיעה להתמהמה, אבל כבר לא יהיה לו למי לספר. זה מה שאני חושב כשאני אוהב

כשאבא נפטר, הוא לא היה מבוגר בהרבה ממה שאני היום. בעשר שנים בערך. האמת? עד המחלה ההיא אני לא זוכר אותו אי פעם חולה. הוא תמיד נראה לי בריא כמו שור, ובאמת, כמו שוורים רבים, הוא מת פתאום, לאחר קרב קצר.

 

אני עדיין זוכר אותו שוכב שליו, עטוף בסדינים בצבע תכלת. אני זוכר את הנשיפה האחרונה שלו ואת המאבק שהתחולל בתודעה שלי, המאבק בתובנה הזאת, שהשניות חולפות ולא מגיעה שאיפה עוקבת. שהיא פשוט לא מגיעה.

 

הרופאה אמרה שהיא מאוד מצטערת.

 

אחר כך אמא ניגשה, פרמה את כפתורי חולצת בית החולים של אבא, ליטפה את חזהו ואמרה לו מול כולנו: "היה שלום אהוב שלי". כן, פעם אנשים באמת דיברו ככה.

 

הסצינה הזאת זכורה לי היטב עד היום, וגם אם תינתן לי האפשרות להשתלט על הערוץ הזה למשך שבוע, זה לא יספיק לי כדי להסביר לכם את מה שלמדתי שם בדקות האלה, כשאמא נפרדה מאבא. מה שלמדתי על להיות בן, להיות אח, להיות בן זוג, להיות מישהו.

 

עם הזמן למדתי עוד דברים על אבא, על אמא ועל עצמי. למשל, גיליתי שלילה אחד, אחרי שהילדים הלכו לישון, אבא אחז בידה של אמא, הושיב אותה בסלון והראה לה שלושה קלסרים כחולים שהכין עבורה במיוחד. היו שם כל המסמכים שהיא תצטרך אחרי מותו. כל הביטוחים, רישומי החסכונות, מספרי טלפון של אנשים רלוונטיים והערות חשובות בכתב ידו של אבא. זה היה שבועיים לפני שהוא נפטר.

 

זאת לא תבונה שניתן להסביר במילים

אבא היה בדיוק לקראת הפריצה הגדולה שלו בעבודה. זה כבר היה די סגור. ידענו את זה עוד לפני שבכלל גילו אצלו את המחלה. פשוט, היא פרצה קודם. זה מוזר, כי אבא לא סיים תיכון ולא היתה לו תעודת בגרות. עוד כנער, הוא נאלץ לצאת לעבוד, כי אבא שלו מת באיזה יער מושלג באירופה. כשהיה בן 16 הוא כבר עבד במפעל. ועדיין, הוא הגיע רחוק, ודווקא במקום שבו לכולם, חוץ ממנו, היו תארים מרשימים מהאוניברסיטה. כיצד? בשביל זה צריך היה להכיר אותו. זאת לא תבונה שניתן להסביר במילים. בכל אופן, התבונה שלי לא יכולה להסביר את שלו במילים.

 

אבל השורה התחתונה היא, שהוא "היה", ויום אחד אמא נשארה לבד.

 

למה אני מספר לכם את זה? זה לא בגלל שבתגובות לטור הקודם ביקשו ממני לספר קצת. בכלל האמת היא, שאני מרגיש קצת לא בנוח לכתוב עליו כאן. הוא לא מתאים למקום הזה. תצטרכו לסמוך עלי בקשר לזה.

 

העניין הוא, שאני כותב את זה בעיקר כדי לספר לכם עליה, כלומר עלי ועליה. היא ואני מהווים יחידת "הוא והיא", וזה כבר הרבה יותר מתאים למקום הזה, או לפחות למה שאני חושב שהוא. "היא" זאת האישה שאני אוהב. היתדות שעוזרות לי לקבל צורה של אוהל. היא ישנה עכשיו בחדר ואני נשארתי ער, כי הסתכלתי עליה ישנה, נזכרתי בזה שאבא שלי היה מבוגר רק בעשר שנים ממה שאני היום, ולא כל כך הצלחתי להירדם.

 

רק לפני כמה ימים עברנו לגור יחד, ועוד נותרו כמה דברים לסדר. שנינו בני 30 וקצת והכרנו לפני פחות משנה. זאת הפעם הראשונה שלי שאני גר "ביחד", אבל לא זכור לי שעשיתי מזה עניין. גם אז, כמו היום, מבט אחד בפניה המחייכות הבהיר לי עד כמה בר מזל אני. אנחנו כבר יודעים שזה לתמיד, או כמו שכבר למדתי, עד כמה שהחיים יאפשרו.

 

אז הסתכלתי עליה קודם, נושמת את הנשימות העדינות שלה, רגליה הארוכות מקופלות וידיה אוחזות בכרית כאילו היתה דובי פרוותי. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שאני לא מוכן להשאיר אותה יום אחד לבד, כמו שקרה לאמא שלי, שנשארה לבד עם שלושה ילדים ושלושה קלסרים כחולים. ככה פתאום, באמצע החיים.

 

אצלי זה הפוך – אני מפחד להשאיר אותה לבד

זה הפתיע אותי, כי בדרך כלל יוצא לנו לקרוא על אנשים שאוהבים מישהו וזה גורם להם לחשוש שהוא ייעלם וישאיר אותם לבד, אבל אצלי זה הפוך – אני מפחד להשאיר אותה לבד. אולי זה בגלל אמא. הרי רק לפני שנה אמא ישבה אצלי בסלון וסיפרה לי על הפחד שלה מלהישאר לבד, ומהברה להברה הפך קולה למרוסק יותר ויותר. חיבקתי אותה והבטחתי לה שלא משנה כלום – לעולם לא אתן לה להיות לבד, והתכוונתי לזה, רק שהיא התכוונה למשהו אחר לגמרי. אז אולי זה בגלל זה, בגלל אמא.

 

אני חושב שזה התחיל קצת אחרי שהחלטנו לעבור לגור יחד. כבר אז התחלתי לחשוב על זה. הייתי מסתכל עליה, בשבריר השנייה הזה של אחרי צחוק משותף, כשהיא כבר הסיטה את מבטה ואני המשכתי להביט עוד קצת. בשברירי השנייה האלה הייתי מסתכל על החיוך שלה מהצד וחושב לעצמי שצריך לשמר את החיוך הזה. לא בשבילי, חלילה, אלא בשביל האנושות. פשוט, הוא כל כך אמיתי, טבעי ותמים החיוך הזה, שזה די נדיר בימינו וחבל עליו. מכיוון שאין מוזיאונים לחיוכים שצויירו באושר, צריך למצוא דרך אחרת לשמר את החיוך שלה.

 

אז דבר ראשון, הפסקתי לעשן. אחר כך התחלתי לשים לב למה שאני אוכל – כמה שמן? כמה סוכר? איזה קמח? יש בזה צבעי מאכל? האוכל הזה נוסה על בעלי חיים?

 

טוב, אולי אני קצת מתבלבל וקצת מגזים, אבל באמת התחלתי לשים קצת לב למה שאני אוכל. הכל במידה כמובן. גם התחלתי לנהוג בנתיב הימני, ככה יותר רגוע ובטוח. אני כבר לא מצפצף ולא מתעצבן, ואפילו משתדל לחייך לכולם (אגב, לא כולם אוהבים את זה). אפילו התחלנו "לצאת להליכות", שזה דבר שבחיים לא הייתי מאמין שאעשה. אנחנו צועדים על המדרכות, ואנשים שאנחנו בכלל לא מכירים חולפים על פנינו ועושים תנועות כאלה עם הראש כאילו אנחנו גרים בקיבוץ ומכירים כבר שנים. זה מצחיק. זה גם כיף.

 

אני שומר על עצמי, ובעיקר בשבילה. זה לא בגלל שאני מבטל את עצמי או שאני לא חושב שאני מספיק חשוב. הרי למרות שאנחנו אוהבים להשוויץ בזה שהאדם הוא החיה היחידה שיודעת שהיא תמות בסוף, אנחנו די מדחיקים את המוות. היא פשוט מזכירה לי את זה ואת העובדה שאני אחראי גם לאושרו של אדם אחר. אחראי במידה מסויימת. העבר מאלץ אותי לחשוב על העתיד. זה לא שמי שמת אשם. אני רק רוצה לדעת שאני עושה מה שאני יכול כדי שהיא לא תישאר לבד. היא ואלה שאני עדיין לא מכיר.

 

אולי כל אחד מכם כבר החליט בשבילי מהיכן זה באמת מגיע, אבל לי אין ממש מושג. אולי זה מעיד על אהבה בוגרת שכזאת. אולי על היסטריה או הפרעה בבוחן המציאות, או סתם בעיה בשיקול הדעת שלי.

 

אני לא יודע מי מאיתנו חושב על זה בדרך הביתה, על זה שיש מי שכדאי לשמור מרחק ולאותת בשביל לחזור אליו. מי בכלל חושב על זה שיום אחד אולי יהיה לו בן, שמאוד ירצה להתייעץ איתו בקשר למשהו או לספר לו שהכיר מישהי עם חיוך שמסוגל לגרום לשקיעה להתמהמה, אבל כבר לא יהיה את מי לשאול או למי לספר. אני אפילו לא בטוח שצריך. יש לזה גם הרבה מינוסים.

 

אני מקווה שגם אתם שומרים על עצמכם

אז אני משתדל לשמור על עצמי. אני מקווה שגם אתם שומרים על עצמכם. לא בגלל שאני חכם יותר, יודע מה טוב או שגיליתי את האור בערימת גרגרי פשתן. אני ממש לא בקטע הטבעוני, הוליסטי, או מה שזה לא יהיה, הזה. גם לא בגלל שהשם שלי מופיע פה למעלה וזה גורם לי לחשוב שאני יכול לקבוע מה מוסרי, מה בריא ובאופן כללי מעוניין להציל אתכם מעצמכם אם רק תתנו לי צ'אנס. זה ממש לא זה. אני פשוט יודע שיש מישהו שמאוד מאושר בזכותכם.

 

(לעורכת: בקטע הזה תכננתי קטע אנימציה עם לבבות אדומים-ורודים ודובוני אכפת-לי חמודים כאלה ושכולנו נעמוד במעגל ונתחבק ואז נפעיל זיקוקי דינור ונבכה. אני פשוט לא יודע איך עושים את זה ב-word. יש לך מושג?)

 

 

וברצינות:

אני לא רוצה שהיא תישאר לבד, ככה פתאום, באמצע החיים. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת. אני פשוט מת עליה, וגם אם זאת בחירה מאוד לא מוצלחת של מילים, אני רוצה שהיא תרגיש את זה כמה זמן שרק ניתן.

 

אני אוהב אותה. פשוט, לא?