יואב כבר לא מאוהב, הוא חי בממלכת הציניות
לכולם היה ברור שהשניים האלה עוד ישחקו עם הנכדים שלהם בחצר. עד שאפרת עזבה. אחר כך חזרה, בגדה וחזרה וחוזר חלילה. הבחור הזה, שהיה אחד האנשים הכי רגישים, שהאמין ברוח האדם ושטבע האדם טוב מיסודו, הפך נטול הזדהות רגשית. אני אפילו לא יכול לספר לו מה שלמדתי מאבא שלי
היתה לו שמחת חיים שקטה כזאת. גם כשהוא לא היה חושף שיניים ידעת שהוא מחייך. יכולת לראות את זה בעיניים שלו. היתה לו יכולת להשרות על הסביבה שלו אופטימיות מאוד לא אלימה. הדרך בה הקפיד על השקט הנפשי שלו היתה כמעט בלתי מורגשת. הוא היה איש של תובנות קצרות, פשוטות ונוקבות. על אף שזכה בהערצת הסביבה, תמיד ראה בעצמו אדם פשוט. אהבתי במיוחד את חוש ההומור שלו. מין חוש הומור של שלוש מילים. מישהו היה אומר משהו, יואב היה זורק שלוש מילים, וכולם כבר התגלגלו מצחוק. והוא? הוא כבר היה מפנה מבט הלאה, כאילו לזמן אחר.
ואז יואב פגש את אפרת. אם לדייק, אז אפרת פגשה את יואב.
אפרת היתה צעירה וחייכנית. היא נשבתה בקסמו מיד, ועשתה ואמרה כמעט הכל כדי לכבוש את ליבו. די מהר אחר כך התברר לנו שיואב מאוהב.
אני יכול לספר עליה הרבה, אבל אני חושב שהמילה שמתארת אותה בצורה המדוייקת ביותר היא "פשוטה". בעיני רבים, היא היתה ההפך הגמור ממנו, אבל הוא כנראה מאוד שמח לפגוש מישהי פשוטה כמוהו, כי יואב תמיד רצה להאמין שהוא פשוט. לכולנו היה ברור שהיא מעריצה אותו, אבל הוא כנראה אהב אותה מספיק חזק בכדי לא לשים לב לזה בכלל.
הם עברו לגור יחד, ולכולם היה ברור שהשניים האלה עוד ישחקו עם הנכדים שלהם בחצר יום אחד. עד שאפרת עזבה. אחר כך חזרה, שוב עזבה ושוב חזרה ובגדה וחזרה וחוזר חלילה. היא לא בדיוק ידעה איך לעזוב ויואב לא בדיוק ידע איך לא לתת לה לחזור.
אם היו שואלים אותי, היא לא ממש רצתה לעזוב, אבל... אף אחד לא שאל אותי.
אפרת ידעה לבנות מצוקות, ויותר מכך - לשווק אותן
אני לא יודע אם היא היתה מודעת לזה, שכן מעולם לא זילזלתי בתבונה הנשית, אבל בכל פעם שעזבה, כמו בכל פעם שפילסה את דרכה חזרה אליו, ניצלה את נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו: יואב מעולם לא היה מסוגל להפנות עורף לאדם במצוקה. הוא האמין ברוח האדם, ולא פעם הסביר לי שלדעתו יצר האדם טוב מיסודו. הוא לא היה מסוגל לאדישות, כי אדישות לאחר, לפי אמונתו של יואב, היתה החטא הנורא ביותר. אפרת ידעה לבנות מצוקות, ויותר מכך - לשווק אותן. ויואב? יואב לא הצליח למצוא את הכוח או את החולשה להיות אדיש.
לבסוף עזבה ולא שבה עוד. אני לא יודע מה קורה איתה עכשיו, או היכן היא נמצאת. אני רק יודע שיואב נמצא שם איתה.
זמן רב חלף מאז. עדיין יש לי חבר בשם יואב, אבל היום זה אדם אחר. כשכבר ניתן לחלץ ממנו איזו השקפת עולם, הוא עושה זאת בכזאת השלמה שזה פשוט מצמרר. כשהוא מדבר, לא ניתן לזהות אצלו אפילו טיפת כאב או זעם או תלונה. הכל נאמר בהחלטיות יבשה שכזאת:
"ההמון תמיד זקוק למשהו שיגרום לו לאשלייה שהוא וחייו טובים יותר מכפי שהם באמת. פעם העניקו להמון את המכשפות. היום מעניקים לו את הנחמדים. אין לנחמדים על מה להתלונן – יש להם תפקיד חשוב מאוד בחברה, וזה יותר ממה שאני יכול לומר על רוב האנשים".
או:
"אין כל היגיון בלתת אמון באדם אחר. לתת אמון באדם אחר זה כמו לתת אקדח בידיו של אוייב - כל שנותר לך לעשות הוא לקוות שייחוס עליך, כלומר שינקוט צעד לא צפוי".
וגם:
"אין לי דבר וחצי דבר נגד בחורות. אני לא חושב שהן נופלות במאומה מגברים. כולנו בני אדם. גם הן. וככאלה, אני פשוט לא מעריך אותן".
ואלו רק דוגמאות.
הבחור הזה, שהיה אחד האנשים הרגישים ביותר שהכרתי, שהאמין ברוח האדם ושטבע האדם טוב מיסודו, הפך להיות נטול כל הזדהות רגשית עם הסיטואציה. אני יכול רק לנסות ולדמיין לעצמי עד כמה בודד זה בטח מרגיש.
לקח לי קצת זמן להבין את גודל השבר שהוא חווה. זה קרה כשבאחת השיחות שלנו אמרתי לו משהו על "מערכות יחסים" ויואב קטע אותי: "דני, אין דבר כזה 'מערכות יחסים'. זאת פיקציה. ממש כמו שאין 'לעמוד בתור בסופר', 'לנהוג את הרכב על הכביש' או 'לדבר עם הבוס על העלאה במשכורת'. כל מה שיש זה 'אינטראקציות' - יחסי גומלין בין בני אדם, וזה בכלל לא משנה מה הסיטואציה, כי ההתנהלות שלך בכל מקרה נובעת מאותו אדם שאתה".
רק אז הבנתי שיואב פשוט פרש. הוא החליט לזוז הצידה. הבנתי שמבחינתו של יואב הוא הציע את עצמו לעולם, והעולם השיב לו "אני מצטער, אבל אני יותר בקטע של מזון מהיר". רק אז הבנתי עד כמה עצום היה הכאב שיצרו בו הניצול, המעילה באמון והאטימות. רק אז הבנתי שיואב מצוי באפיסת כוחות, ושכל רצונו הוא להיעזב לנפשו, ונזכרתי בלילה ההוא, בערך עשר שנים קודם לכן, על החוף הצפוני:
קראו לזה "מסע עלייה ליחידה", אבל אני לא הבנתי מה זה אומר. מפקד הצוות כינס אותנו על החוף הדומם והחל מדבר מילות גאווה וגבריות. מידי פעם החווה בראשו לעבר ארבע האלונקות שהיו פרושות על החול, ועליהן ארבעה מחברינו בעלי הפטור – שלושה חבר'ה נמוכים וצנומים, ודן. דן היה ענק.
עמדנו שם ובהינו בדן הענק, כמו פסל אל יווני
"בהצלחה", מלמל לבסוף, וכולם עטו על שלוש האלונקות הצנומות. אני, שאימי חינכה אותי לא להתנפל על אוכל או על הזדמנויות, נותרתי נטוע במקומי עם שלושה מחבריי לצוות. הרבה רגעים בחרו אותנו להיות "המאופקים". עמדנו שם ובהינו בדן הענק, כמו פסל אל יווני לבוש מדי צבא ישראלי על אלונקה בצבע חאקי. אחר כך הבטנו זה בזה שותקים, מבינים, משלימים, וניגשנו.
זה היה כאב מסוג אחר. כאב שצורב בך, מלוח ושוקע בחול רך. אותו חול, שפעם הייתי בונה בו ארמונות ופתאום הפך להיות אוייב. השקט שליווה את העלטה הפך לגניחות הכאב של חבריי לצוות ואחר כך ליבבות בכי שקטות וחנוקות. את מה שהיה אחר כך אני פשוט לא זוכר.
פתאום הייתי שעון על עץ, מזיע והלום כאב במחנה היחידה. מישהו הושיט לי מימיה. "תגיד", שאל נבוך, "מה היה הקטע עם השש קומות?"
"מה?" הרמתי את ראשי וכיווצתי גבות לסימן שאלה.
"הקטע עם השש קומות. המפקד ניסה לדבר איתך ואתה לא ענית לו. רק המשכת ללכת ולמלמל 'שש קומות... שש קומות...'. חצי מהדרך עשית ככה".
"באמת? לא שמתי לב. אני לא זוכר את זה".
אבל זכרתי מאיפה זה בא:
באותו בוקר הסעתי את אבא להקרנות. כשהגענו לבית החולים, אבא אמר שהוא צריך פיפי, ואני גילגלתי את כסא הגלגלים של אבא אל חדר השירותים. "זה בסדר, גם לי יש אחד כזה. אתה אמור לדעת", חייכתי ונכנסתי איתו אל התא. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי איתו. אבא חייך, ואחר כך חזרנו להמתין שיכוונו קרן חסרת אונים אל האיקסים השחורים שצויירו על ראשו.
כשחזרנו הביתה, קיבל את פנינו שלט בטוש אדום: "המעלית בתיקון". עוד לפני שהספקתי לחשוב מה לעשות, אבא כבר ישב על המדרגה הראשונה בגרם המדרגות שהוביל אל הדירה שבקומה השישית.
אבא אחז במעקה המתכת בידיו, שפעם הבריק עליהן עורו הבהיר שכיסה שרירים גבריים להפליא, וכך – מדרגה מדרגה, משך עצמו למעלה. שש קומות. מידי פעם חלף על פנינו שכן ממהר, הביט באבא במבוכה והציע עזרה, אבל אבא התעקש שהוא יכול לבד. הוא צדק. מדרגה מדרגה טיפס במעלה הכבוד העצמי שלו. בערך חודש אחרי זה, הוא כבר היה מישהו שפעם הסתובב בינינו.
הוא ידע שזה הגארבג' טיים של משחק החיים
לא חשבתי על זה אז. באותם רגעים הייתי מהופנט אל אגלי הזיעה שהצטברו במצחו הגאה. רק בימי השבעה, כשישבתי ספון בחדר שלי, התפניתי לחשוב על זה. מה בדיוק הוא ניסה להוכיח שם, אם בכלל? הרי אבא שלי היה האדם החכם ביותר שיצא לי לפגוש. אין לי ספק, שהוא ידע שהסוף קרב. הוא ידע שאין מושיע. הוא ידע שזה הגארבג' טיים של משחק החיים. הוא מעולם לא הצטייר בעיניי כאדם קשוח במיוחד. הוא מעולם לא ניסה לחשל את רוחינו או להרביץ בנו תורה ספארטנית, או להרביץ בכלל. בכל זאת, הוא היה מוכן להשלים עם הרבה, אבל לא עם הרחמים העצמיים. מההיכרות הקצרה מדי שהיתה לי איתו, ברור לי שהוא היה מודע לדבר מה נוסף – שהבן הצעיר שלו צופה בו. צופה ולומד.
אני חושב שבאותו בוקר, קצת לפני שעזב, אבא לימד אותי שלפעמים אתה צריך למשוך את עצמך למעלה לבד, עם המעט שעוד מתפקד. גם אני מצאתי את עצמי פעם סגור בבית אחרי ששיקרו לי וניצלו את הכוונות הטובות שלי אחרי שנתתי כל כך הרבה. לא האמנתי לאיש. משכתי את עצמי למעלה לבד, עם המעט שעוד תיפקד.
אבל אני לא יכול לספר את זה ליואב. הוא נמצא כבר במקום שבו סיפור על שש קומות נשמע דרמתי מדי ומאולץ. הוא חי בממלכת הציניות.
לפעמים קצת מביך אותי לחשוב על כל הדברים שיואב סיפר לי על טבע האדם כפי שהוא רואה אותו עכשיו. זה מביך אותי בעיקר בגלל שבכל הקשור ליואב, אני יודע שגם אני אגואיסט.
תקראו לו תמים, תקראו לו בכיין, או בכל שם שאתם חושבים שאתם יכולים לקרוא לו תוך ניצול העובדה שהוא לא יכול להשתיק אתכם עם האייקיו 170 שלו. אבל אני? אני פשוט מתגעגע אליו.
