מרחק דקות ספורות ביני לרגב וגולדווסר

בעת חילופי המשמרות שלי עם אהוד ואלדד נרשמה נגיעה בגדר. הם אמנם לבשו מדים, אבל דינם ככל אזרח שנחטף

את בוקר ה-12 ביולי 2006 כנראה לא אשכח עד יומי האחרון. באותו יום הייתי אמור לסיים את שירות המילואים שלי בגזרת זרעית שבגבול לבנון. הייתי אז מילואמניק צעיר, בפעילות המבצעית הראשונה שלו מאז השירות בסדיר.

 

הרבה השתנה בי מאז השחרור מהצבא ועד לאותו בוקר חם של יולי. טיילתי בעולם, פגשתי אנשים, התבגרתי, אהבתי, נאהבתי, חלמתי על תואר אקדמי, על חיים טובים, על שלום, על אהבה, על כל דבר פרט למוות ומלחמה. אפילו למילואים האלה, אהיה כן ואודה, לא התכוונתי ללכת. ניסיתי להתחמק מהם בדרך אלגנטית, אך התגייסתי בסופו של דבר בעקבות לחץ חברתי של החבר'ה בפלוגה, ובעקבות הידיעה שפנינו לצפון. אותו קו שקט של פרדסים, קיבוצים, חומוסיות בצמתים. אתם יודעים, לבנון.

 

אני מוכן להישבע שאף אחד, מהחייל הפשוט ביותר ועד למפקד הגדוד, לא צפה את שהתרחש בבוקרו של אותו יום. זה היה קו המילואים הכי שקט שהייתי יכול לבקש. שידורי המונדיאל זכו לרייטינג גבוה במוצבי צה"ל. ובעודנו צופים באיטליה מעפילה שלב אחר שלב, לא שיערנו שהשלווה הפסטורלית תופר באופן כה קיצוני.

 

כמה שעות לפני אותו בוקר שובצתי לסיור הלילה על ההאמרים שעל הגבול, למשמרת אחרונה של מילואים. היה זה אולי הלילה השקט, היפה, הפסטורלי, הצונן והרגוע ביותר שלי מימי. שמונה חבר'ה, מילואמניקים, בסיור האחרון, כבר חושבים על הבית ועל החברה או המשפחה. עורך הדין חושב על התיקים המחכים לו במשרד, העצמאי על העסק שצריך לדאוג לו, נהג המונית על המונה והסטודנט על המבחנים. בשעת בוקר מוקדמת, בדיוק בשנייה של החילוף, היתה נגיעה בגדר הגבול, קו דיווח 105.

 

הרבה פעמים אני שואל את עצמי, איך יכול להיות שיש לצבא כסף לקנות מטוסי חמקן, אך אין כסף להציב מצלמות בכל האיזורים "המתים" של גבול לבנון. איך עבר כל-כך הרבה זמן עד שהגיעו לזירת האירוע? איך יכולים חיילי מילואים שירו בנשק באופן מבצעי לפני שנים לתת מענה לחוליית חיזבאללה מאומנת היטב? אך יותר מכל, תמיד אשאל את עצמי, מה היה קורה אילו גורלי היה מתחלף בגורלם של אודי ואלדד.

 

בכל תדריך בצה"ל, עוד מימי הטירונות, מקפידים המפקדים לשנן מנטרה קבועה בנוגע לחטיפת חיילים. הם תמיד ירצינו לשנייה ויסבירו עם אצבע מחייבת: חייל הרוג עדיף על חייל חטוף. התרגולת אומרת שאם אחד החיילים נחטף, על חבריו להשיב אש לכיוון החוטפים אפילו אם הם מסכנים בכך את חיי החייל.

 

" אין מה לעשות". זו בערך עמדת הצבא לגבי חייל שנחטף, שמותירה אחריה שאלות כמו: באיזה מחיר נשיב את הבנים הביתה? האם גופות תמורת גופות? גופות תמורת חיים? גופות תמורת מידע על רון ארד בתיבול מידע על הדיפלומטים האיראנים? מה המשוואה הנכונה?

 

אם עדיין יושבים אנשים ומתחבטים בטיבה של עיסקת השבויים, יש נדבך נוסף שאני מאמין כי הוא חשוב לאין שיעור. אהוד גולדווסר הוא בעל לאשה. אלדד רגב הוא בחור צעיר שעמד לפני לימודי תואר אקדמי באוניברסיטת בר אילן. ועלינו לזכור שהם היו חיילים רק באותו שירות מילואים ובבוקר ה-12 ביולי 2006.

 

אך בשאר הזמן הם היו אזרחים כמוכם וכמוני, ודינם כדין כל אזרח חטוף. אם אנו נוטים לזלזל בחייהם של חיילים, משום שהם מודעים לסכנת החיים בה הם נתונים במהלך שירותם, הרי שמדינה ריבונית מבטיחה לאזרחיה ביטחון והגנה בכל עת. קל וחומר, מדינה כמו ישראל, שרצה להציל יהודים בכל העולם, החל ממטייל בדרום אמריקה וכלה בעברייני סמים שמוסגרים לישראל אחרי שביצעו פשעים בחו"ל. האם לא נעשה הכל על מנת להחזיר שני בנים שבסך הכל נקלעו לסיטואציה כזו, ונכלאו במדי חיילים בתזמון טראגי במיוחד?

 

זוהי המחויבות שלנו כלפי האידאלים שלנו, כלפי האנשים שהולכים מדי שנה למילואים, עוזבים הכל ולובשים מדים בשביל אותם אזרחים שיחליפו אותם לכשתסתיים תקופת השירות הנוכחית. במעגל הקסמים הזה, כל ישראל ערבים זה לזה. ולא משאירים פצועים בשטח.