לא להתייאש, לא לזרם המשלב

"פטנט ה'שילוב' הוא רמייה. אי אפשר לשלב באמת את החינוך הדתי ואת החינוך החילוני ואין להפקיר את החינוך הממלכתי-דתי לחרד"לים ולרוקן את הממלכתי מלימודי היהדות". הזרם המשלב נראה תפור על יעל משאלי, אבל היא יוצאת נגד "מערכת החינוך למיואשים"

הילדים של הרב אליעזר מלמד, כמו הנכדים של הרב עמיטל, כמו הילדים והנכדים של הרב יובל שרלו, לא ילמדו (לדעתי) ב"ממלכתי המשלב", למרות שהרבנים הנ"ל חתמו על העצומה התומכת בהקמתו. עצומה המגדירה את הזרם החינוכי החדש כ"שירת התקווה לעתיד החברה הישראלית". לא פחות.

 

ברשימת החתומים על העצומה, מצד חובשי הכיפות והמוגדרים רבנים (אורתודוכסיים) אני מזהה עוד הרבה שמות שצאצאיהם לא יראו את בתי-הספר האלה מבפנים. גם חילונים ורפורמים שהשקפתם מגובשת וברורה לא ימהרו לרשום את הילדים למערכת החינוך הזאת. והם יודעים למה.

 

המועמדים הטובים ביותר של החינוך המשלב, הם מי שממילא חיים על שביל הטשטוש היהודי-דתי-תרבותי, בין שהם חובשי כיפה ושומרי מצוות בהגדרה (אודי ליאון), לבין שאינם (קובי אוז). על השביל הזה, ההולך ומתרחב, וסלילתו מתגבשת עם הזמן לכמות ואיכות מיוחדים, יש מקום להרבה מאד אנשים שהשילוב יפה להם כדרך חיים, לא כזרם חינוך שהאידיאולוגיה שלו היא "לשלב בין דתיים לחילונים".

 

בניגוד גמור לתיזה האידיאולוגית עליה בנוי השילוב המוצע ("חינוך יהודי-ציוני חלוצי, שיהיה פתוח לילדים ולקהילות מכל החוגים, תוך כבוד הדדי לאמונות ולערכים של כל הצדדים"), המגמה של שילוב מסמנת ייאוש מן האתגר החינוכי האמיתי שבהפרדה: לכל אחד יש את הדרך שלו, את ההשקפות והאמונות שלו, הפרקטיקה היומיומית השונה – וזה בסדר גמור. הם כמו שהם ואנחנו כמו שאנחנו.

 

הרמאות

פטנט ה"שילוב" הוא רמייה. אי אפשר לשלב באמת את החינוך הדתי (שאינו לייט) ואת החינוך החילוני. לא מן הצד הדתי (שאינו לימודי טכני, אלא אורח חיים שלם) ולא מן הצד החילוני (שמדרך הטבע לא רק ילמד עוד קצת יידישקייט, אלא תמיד יוותר התנהגותית לטובת המגבלות של החברים הדתיים).

 

הרצון הוא לא (כפי שראוי) להדגיש את השונה ולכבד אותו באשר הוא, אלא להדגיש את השווה ולטשטש את השונה. הניסיון לערבב את כולם במעבדה לימודית אחת, היא נסיון חינוכי לא ראוי שאין בו כבוד לאף אחד מהצדדים במשוואה.

 

כמי שחיה היטב על שביל הטשטוש הזה, והזרם החדש מיועד כאילו בדיוק לילדיי, אני בוחרת שלא לתמוך בו ולא לאפשר את הייאוש החינוכי הזה. אינני מוכנה להפקיר את החינוך הממלכתי-דתי לחרד"לים החדשים. את האתגר המשלב שלי אני בוחרת לעשות בתוך החינוך הדתי. אם כל הדתיים-כמוני יתייאשו וישלבו את עצמם עם חילונים מיואשים (ויש להם את הסיבות שלהם בחינוך הממלכתי החילוני), הרי שהחינוך הדתי יהיה עוד פחות סובלני ועוד יותר חשוך מכפי שהוא היום ואל החינוך המשלב ינדדו כל אלה שהחינוך הדתי דוחה מטעמים שונים. (לו הייתי חילונית על שביל הטשטוש הייתי נלחמת בתוך החינוך הממלכתי הרגיל על תגבור לימודי יהדות, נניח, ולא נוטשת אותו לאנחות).

 

אני לא מאמינה ב"שילוב" שהוא לא דרך חיים אלא טריק חינוכי. ייתכן בהחלט שהמגזר השלישי ראוי שיהיה לו זרם חינוכי משל עצמו, אבל אז צריך להגיד את האמת, לא מדובר בשילוב בין דתיים לחילוניים, אלא בדבר אחר לגמרי. וגם זה בסדר גמור.