ה'דרים טים': גם הפעם החלום יהפוך לסיוט?

ארה"ב איכזבה באליפויות העולם של 2002 ו-2006 ובאתונה 2004. מייק ששבסקי מביא שוב נבחרת של כוכבי NBA למשחקים. האם לברון ג'יימס, קובי בראיינט וג'ייסון קיד יספיקו כדי לזכות בזהב? ארגנטינה, ספרד ואפילו רוסיה של בלאט ינסו להפוך שוב את החלום לסיוט

הכשלונות הרבים בזירה הבינלאומית, אלו באליפויות העולם של 2002 ו-2006 וזה האולימפי מאתונה 2004, הביאו לכך שנבחרת ארצות הברית לבייג'ינג 2008 מגיעה כדי להילחם על כבודה ועל כבודו של כל הכדורסל האמריקני.

 

אמנם הנבחרת משופעת בשמות נוצצים כמו זה של לברון ג'יימס, דוויין ווייד, קובי בראיינט וכרמלו אנתוני, אבל לא זה מה שעמד מאחורי בחירת הסגל של המאמן מייק ששבסקי. מלבד זאת, צריך לזכור שגם היריבות מצויידות בכוכבים גדולים שינסו להרוס את החלום האמריקני כמו מאנו ג'ינובילי הארגנטינאי, פאו גאסול הספרדי, שארונס יאסיקביצ'יוס הליטאי וגם דייויד בלאט ונבחרת רוסיה.

 

עד למשחקים שנערכו בסיאול בשנת 1988 איבדה ארה"ב את הזהב רק פעמיים, למרות ששיחקה עם שחקני מכללות. זה קרה ב-1972 בגלל החלטת שיפוט שערורייתית בגמר נגד ברית המועצות וב-1980, אז החרימה את אולימפיאדת מוסקבה. בסיאול איבדה ארצות הברית את הזהב בפעם השלישית, אבל בניגוד לפעמים הקודמות זה קרה על מגרש הכדורסל. הנבחרת בה שיחקו בין היתר דיוויד רובינסון, דני מאנינג ואפילו ווילי אנדרסון, שהגיע כעבור עשור למכבי תל אביב, הפסידה 82:76 לברית המועצות בחצי הגמר והסתפקה במדליית הארד.

 

אחרי כישלון נוסף באליפות העולם של 1990 (ארד), החליטו האמריקנים להפסיק עם ההנחה שנתנו לשאר העולם וזרקו אל הפרקט את התותחים הגדולים מה-NBA, כך נולד הכינוי המענג אך מחייב - ה"דרים טים". נבחרת החלומות שכללה כמה מענקי המשחק (מייקל ג'ורדן, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, סקוטי פיפן ומג'יק ג'ונסון) הפכה לאחד הסיפורים המרכזיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992.

ג'ורדן מול פטרוביץ', 1992. קלאסיקה (Gettyimages Imagebank)

 

היריבות התרכזו בצילומים משותפים עם הכוכבים, הדרים טים השתעשעו על המגרש ודרסו כל מי שנקרה בדרכם, כשהם מנצחים בהפרש ממוצע של 43.8 נקודות וללא טיים אאוט אחד שנלקח על ידי המאמן צ'אק דיילי. בגמר הם נתקלו בקרואטיה, אך למרות דראזן פטרוביץ' המנוח וטוני קוקוץ' הצעיר, לא התקשתה ארה"ב לשייט ל-85:117.

 

שנתיים מאוחר יותר הגיעה לאליפות העולם בקנדה עוד נבחרת חלומות, עם שאקיל אוניל, רג'י מילר ועוד, במקומם של חלק מהכוכבים שפרשו. אחרי גימגום בפתיחה מול ספרד (ניצחון ב-14 הפרש בלבד), חזרה ההרתעה מול סין (55) וברזיל (33). בדרך לזהב דרסו האמריקנים את יוון בחצי הגמר (39) ורוסיה בגמר (46).

 

החלום המשיך גם ב-1996, באולימפיאדה הביתית באטלנטה. הקהל האמריקני ראה אז את שאקיל אוניל, קארל מאלון, ג'ון סטוקטון, גרנט היל, חאקים אולאג'ואן, סקוטי פיפן, צ'ארלס בארקלי ואחרים לוקחים בפעם השנייה ברציפות את הזהב האולימפי, לאחר 69:95 בגמר על יוגוסלביה ונצחונות בהפרש ממוצע של 32.3 נק'.

סטויאקוביץ', ודיבאץ'. הביכו את האמריקנים ב-2002 (צילום: AP)

 

הרצף נשבר שוב באליפות העולם של 1998 ביוון, הפעם בגלל סיבה בירוקרטית. שחקני ה-NBA נותרו בבית בגלל השביתה בליגה הטובה בעולם, ואת ארה"ב ייצגו שחקנים ששיחקו באירופה (וונדל אלכסיס) ובמכללות (בראד מילר). אחרי הפסד לליטא בשלב המוקדם, נעצרה ארה"ב בחצי הגמר (הפסידה לרוסיה בשתי נק') והסתפקה בארד - הישג נאה לאוסף השחקנים ההוא.

 

שחקני ה-NBA שוב נקראו אל הדגל באולימפיאדת סידני 2000, אך הפעם לא היה קל לוינס קרטר, ריי אלן, קווין גארנט, ג'ייסון קיד, אלונזו מורנינג וחבריהם לזכות בזהב. הם אמנם גברו על צרפת בגמר 75:85, אך כמעט איבדו את התואר בחצי הגמר (83:85) מול ליטא ושאראס (27 נק'), שפיספס שלשת ניצחון וסנסציה אדירה.

 

הסדקים שנתגלו בסידני הפכו לבעיות קשות באליפות העולם של 2002, שנערכה בחצר האחורית של האמריקנים - אינדיאנפוליס. ההתחלה של הנבחרת, שכללה את אלטון בראנד, שון מריון פול פירס ובן וואלאס, היתה מבטיחה - (50 הפרש על אלג'ריה, 17 על גרמניה ו-19 על סין), אבל בהמשך משהו החל להשתבש.

כרמלו אנתוני ולברון ג'יימס, גירסת 2006. נעצרו ביוון (צילום: רויטרס)

 

אחרי נצחונות על רוסיה (24) וניו זילנד (48) הגיע הפסד לארגטינה (87:80), שנכנסה להיסטוריה כראשונה לנצח נבחרת אמריקנית שהורכבה על טהרת ה-NBA. ההפסד השני הגיע כבר למחרת, ברבע הגמר מול יוגוסלביה של ולאדה דיבאץ' ופג'ה סטויאקוביץ' (81:78), והאמריקנים נשלחו למשחק על המקום החמישי, והכל לעיניי הקהל הביתי. גם פה הם לא ליקקו דבש והפסידו לספרד, היוגוסלבים היו אלו שזכו בזהב לאחר שגברו על ארגנטינה בהארכה.

 

בעקבות המפלה הכואבת באליפות העולם, החלה לחלחל במולדת הכדורסל ההבנה שהכדורסל העולמי צימצם פערים. לאתונה 2004, בקרב על זכייה שלישית ברציפות בזהב, נשלחה נבחרת יותר נוצצת עם שמות כמו אלן אייברסון, לברון ג'יימס, אמארה סטודמאייר וכרמלו אנתוני, אבל גם עם פועלים שחורים או שחקנים אפורים דוגמת לאמר אודום, קרלוס בוזר וטים דאנקן.

 

העסק חרק כבר מההתחלה. השכנה פורטו ריקו הביסה את ארה"ב 73:92 בשלב המוקדם וליטא השיגה את הנקמה שלה על ההפסד בחצי הגמר ארבע שנים קודם עם 90:94. אחרי התאוששות מול אנגולה (34 הפרש) וספרד ברבע (8), הגיע מפגש עם ארגנטינה בחצי הגמר. 29 נק' של ג'ינובילי סימנו מפלה נוספת לארה"ב (89:81), שהתנחמה בארד אחרי ניצחון על ליטא 96:104.

קובי בראיינט. במרכז החלום של הנבחרת (צילום: רויטרס)

 

אליפות העולם של 2006 ביפן לא הביאה עימה בשורה חדשה לאמריקנים, למרות סגל נוצץ שכלל את מיטב בוגריו של מחזור 2004 המוצלח - לברון ג'יימס, וייד וכרמלו, בצירוף כריס פול ודווייט האוורד. אחרי חמישה נצחונות בשלב המוקדם וטיולים דרך שמינית ורבע הגמר, שגרמו לאופטימיים שבין האמריקנים לחלום על שמיעת ההמנון, הגיע הפסד כואב ליוון בחצי הגמר וארה"ב שוב נאלצה להסתפק בארד אחרי ניצחון על ארגנטינה.

 

רצף אי ההצלחות הוליד את הפרוייקט לשיקום הכבוד האמריקני - לא עוד התרפסות בפני כוכבים למשימה אחת, מי שרצה לשחק בבייג'ינג 2008 התבקש להתחייב לשרת את הנבחרת לאורך כל טורניר המוקדמות ותקופת ההכנה.

 

כמו באליפות העולם ביפן גם הפעם יעמוד על הקווים מייק ששבסקי, שיחד עם חניכיו יפגוש בשלב המוקדם את המארחת סין, אנגולה, יוון, ספרד וגרמניה. בבית השני ממתינות בשלב ההצלבה ספרד, ארגנטינה, רוסיה, ליטא ואולי גם אוסטרליה, שעשויות לעשות לארה"ב חיים קשים . לקבוצה ה-12 בטורניר, איראן, יהיה קשה מאוד לעבור לשלב הבא, אך אם בכל זאת תפתיע, האמריקנים יכו אותה על מגרש הכדורסל.

 

בפן המקצועי, החליט ששבסקי להפסיק ולנסות להתאים את נבחרתו לכדורסל העולמי והולך על נבחרת מהירה, כמעט בלי שחקנים גבוהים. דווייט הווארד מאורלנדו הוא הסנטר הטבעי היחיד, והוא יקבל עזרה מתחת לסלים מכריס בוש מטורנטו וקרלוס בוזר מיוטה. בכל הנוגע לניהול המשחק, על פי משחקי ההכנה נראה כי המושכות יושמו בידיו של כריס פול הכישרוני, שיקבל עזרה מקיד הוותיק ודרון וויליאמס מיוטה. מייקל רד הוזמן על תקן הקלע האוטומטי, טיישון פרינס אמון על ההגנה ומסביב ירוצו בראיינט, ג'יימס, וייד ואנתוני במטרה לספק נק' ושואו. בינתיים, נראה שזה עובד, השאלה היא אם גם מול היריבות העיקריות הכל ידפוק כמו שעון.