פנים וקולות אחרים: פייסבוק כמניע מחאה

עם כ-90 מיליון משתמשים, הרשת החברתית הגדולה היא לא רק מקום מפגש וירטואלי, אלא כלי מוצלח להנעת מחאה ופעילות חברתית שמדינות אף חוסמות אותו. האם גם אנחנו צריכים לחשוש מצנזורה?

פייסבוק הופכת להיות יותר ממקום מפגש מקוון. עם כ-90 מיליון משתמשים (יותר מאוכלוסייתן של כמה מדינות) ויכולת פיזור רחבה כרוחבה של הרשת עצמה, הרשת החברתית הפופולרית הופכת להיות כלי להנעת שינוי חברתי ופוליטי. כמו לאינטרנט, גם לרשת הווירטואלית של פייסבוק אין גבולות – לפחות עד שהיא נתקלת באלה שרוצים להצר את צעדיה.

 

מעבר להיותה רשת חברתית, פייסבוק מציעה לקהל הגולשים "מטרות" או נושאי פעולה סביבם יכולים הגולשים להתאגד. זוהי כמובן תופעה בלתי רצויה למשטרי מדינות המזרח התיכון שאינם מעודדים התאגדות רעיונית בלתי מבוקרת ואף ממהרים לנקוט עמדה. כך, נשיא מצריים חוסני מובארק, שוקל ברצינות לחסום את הרשת עקב הפופולריות הגואה שלה בקרב הנוער המצרי.

 

אלימות נגד בלוגרים

לפני עשרה ימים, ביום השנה למהפיכת הקצינים החופשיים, עצרה המשטרה המצרית 30 צעירים המכנים עצמם קבוצת "6 באפריל". זאת משום שבתאריך המדובר באפריל האחרון, אורגנה הפגנת מחאה של 80,000 איש נגד העליה במחירי הלחם, גם היא, דרך פייסבוק.

 

האתר שימש גם זרז ומכפיל עוצמה בשביתת עובדי הטקסטיל במדינה. אחמד מאהר, מהנדס ופעיל חברתי שניסה לארגן הפגנה נוספת בתחילת מאי, נחטף, הוכה והושם במאסר.

 

מהומות במצרים בהפגנת 6 באפריל

 

“נלקחתי לכלא לזוגלי, שם הופשטתי עד לתחתוניי, איימו לבצע בי מעשה סדום עם אלת עץ, בעטו בי, השפילו אותי וגררו אותי על הרצפה", כתב לאחר מכן בבלוג שלו. " 'למה אני כאן?' שאלתי. הם רק עלבו בי ודרשו את הסיסמה לקבוצת ההפגנה ב-4 במאי שיסדתי בפייסבוק...”. בכלא, זכה מאהר להצטרף למאגר הולך וגדל של פעילי רשת ומתנגדי שלטון, כמו וואהל עבאס – בלוגר אמיץ אשר פרסם סרטון ווידאו בו שוטרים מצריים מבצעים מעשה סדום עם אלה באזרח.

 

נעצר בגלל הערה בפורום

בסוריה, מקום בו אחוזי השימוש באינטרנט גדלו מאסיבית מאז פתח הנשיא אסד את אפשרות החיבור לאינטרנט, חסמה הממשלה את הגישה לפייסבוק, לאחר שמסע תעמולה אנטי-שלטוני המבוסס על דואר אלקטרוני, תועל דרך האתר. למרות זאת, הצליחו פעילי רשת סוריים לפרוץ את המצור, בסיוע של עמיתיהם מארצות אחרות. כמו במצריים, גם כאן אחוזי השימוש הגדלים הביאו איתם ביקורת ציבורית שנתפשה כמערערת את יציבות המשטר וככזו הדורשת תגובה.

 

לפני מספר שבועות, נשפט בסוריה טאריק באיסי לשלוש שנות מאסר, בגין פרסום הערה בת שש מלים בפורום, בה הביע ביקורת על שירותי הביטחון הסוריים. באיסי מצטרף לשורה של עמיתיו מהרשת, כמו מסעוד חמיד, כורדי בן 29, שהורשע בפשע של "הפצת ידיעות כוזבות באינטרנט" וחיתאם כתאש, בלוגר שהואשם ב"פרסום חומר המסכן את סוריה ואת אזרחיה" – בשל פוסט שפורסם באתר אופוזיציה.

 

עונש מוות לגולשים

במדינות המפרץ פועלת מערכת מתוחכמת יותר של צנזורה, שחוסמת רק יישומי פייסבוק הקשורים לווידאו, תמונות וטלפוניה. בפייסבוק רשומים כ-250,000 משתמשים המזוהים כאיראנים, אבל האתר לא זמין שם מרבית הזמן – בשל הצנזורה הממשלתית. לאחרונה, ולאור דאגה גוברת מפעילות האופוזיציה באינטרנט, הפרלמנט האיראני שוקל חקיקה שתאפשר עונש מוות לגולשים שיתפסו כמקדמים שחיתות או כפירה באינטרט.

 

כדי להבין את המשמעות העצומה של פייסבוק בארצות אלה, חשוב להבין את ההקשר החברתי בה פועלת רשת האינטרנט שם: היא מספקת לפעילים חברתיים אמצעי ביטוי חדש. קבוצות מיעוט שלהן אין גישה למדיה המסורתית, משתמשות ברשת כדי להביע את עצמן: נשים, מיעוטים אתניים, הומוסקסואליים ולסביות – קפצו כולן על עגלת התזמורת.

 

סיבה לדאגה

כך למשל, לאחר הקמתו של glas.org, אתר של חד-מיניים ערביים, הוקמו יותר מתריסר אתרים כאלה לערבים הגאים (ולא במובן הלאומני), כולל במדינות שמרניות, כמו ערב הסעודית. הוסיפו לכך בלוגים פוליטיים, המפרסמים סרטוני וידאו המתעדים את השחיתות השלטונית והאלימות המשטרתית – ותוכלו להבין מדוע למשטרים במדינות אלה יש סיבה לדאגה לנוכח אתרים כדוגמת פייסבוק.

 

ומה בישראל? בישראל אומנם עוד לא מתרחשת סתימת פיות קולקטיבית, אך גם כאן, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ניכרים סימנים מעוררי דאגה בכל הנוגע למרקם היחסים של ישראל עם רשת האינטרנט בנושאי צנזורה על רקע “בטחוני”:

 

הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב, אותו גוף שאחראי על שמירת סודות בטחוניים, ואשר עצם קיומו לא הוסדר מעולם בחוק), הוציא לפני כחודשיים הנחייה גורפת למשרתים בתפקידים בטחוניים להמנע מחשיפת חומר רגיש ברשת – אם בתמונות ואם באמצעות הפרופילים שלהם בפייסבוק. בעלי תפקידים רגישים במיוחד הונחו שלא לפתוח לעצמם עמודים

ברשת החברתית כלל.

 

אך אם הדרישה לצנזורה מבעלי תפקידים ביטחוניים עוד נשמעת סבירה, הרי שמקרים אחרים נשמעים סבירים פחות: מפעילי אתר "ארמגדון", שנחשף כאן, ומציג בעברית מידע על הנשק האסטרטגי של מדינת ישראל – שכולו ניתן להשגה ברשת וממקורות גלויים – קיבלו לטענתם, איומים טלפוניים ו"הצעות ידידותיות" לסגור את האתר מגורמים עלומים שסירבו להזדהות.

 

קווי הדמיון בין המקרים האלה וכל המתרחש בארצות אחרות במזרח התיכון בשם ביטחון המדינה, צריכים לטרוד את מנוחתו של כל אזרח ישראלי וכל שוחר חופש באשר הוא.

 

אוזנם של אזרחי המערב צריכה להיות כרויה לקולות אמיצים אלה הקוראים לשינוי חברתי, והעומדים על זכותם להישמע בסביבה חופשית מצנזורה, אלימות ודיכוי.

 

על המספר הגדל של משתמשי פייסבוק ופעילי רשת שנעצרו במזרח התיכון, אסור לעבור בשתיקה. ודווקא כאן, כדאי גם לנו לשים לב לקולות אחרים - המדברים, בין השאר, גם אלינו.

 

ניר בומס הוא עמית מחקר במכון לחקר מדיניות הטרור בהרצליה

 

ניב ליליאן הוא עורך ערוץ המחשבים והאינטרנט