בחזרה לימי הביניים

"המעבר מהיורו ומהאולימפיאדה לליגת העל, מזכיר אדם שהתרגל לסטייק אנטריקוט ונאלץ לשבוע ממנה חמה. למרות הרמה הנמוכה, חוסר המחויבות, המתקנים והגזענות, צריך לזכור שזה מה שיש לנו". עמרי פולק מתרפק בפעם האחרונה על הקיץ שהיה ומקווה שאולי הפעם יבוא שינוי

שאלה לי אליכם, אתם זוכרים מי זכתה ביורו 2008? התשובה לא עולה כל כך מהר, נכון?! יש כאלה שנמצאים במצב קשה יותר, הם בכלל מתחבטים בשאלה האם היורו נערך הקיץ או בשנה שעברה. מה לעשות, קיץ קשה ועמוס עבר על כוחותינו. הוא התחיל בליגות האירופיות שנגמרו רק לקראת אמצע מאי, המשיך ישירות ליורו הנהדר בתחילת יוני ונגמר בשבועיים וחצי של שיכרון חושים אולימפי עם בייג'ינג 2008.

 

• אין תכלית בתחתית - על הבטן הגדולה בטבלת ליגת העל
• אצטדיונולד - המגרש של המדינה
• מעקב צמוד - ynet תעקוב השנה אחרי בוזגלו, אסולין ויצחקי

 

עד כאן זה נשמע כמו חלומו של כל אוהד ספורט באשר הוא, אבל כשחושבים איך ממשיכים מכאן - נוגעים בשורש הבעיה. כל אלה הרגילו אותנו לטוב, טוב מאוד אפילו, בעיקר טוב מדי.

ביובית בקופסה. שתי מילים שמסבירות הכל (צילום: ראובן שוורץ)

 

רגע לפני פתיחתה של עונת 2008/09 בליגת העל, הציפיות בשמיים. לא מהליגה עצמה. בכל זאת, אף אחד לא נאיבי. אחרי שאכלת כל יום סטייק אנטריקוט, לך תחזור לנסות ולשבוע ממנה חמה. גם אם יתפתח קרב מרובע על האליפות בין בית"ר, חיפה ושתי התל אביביות, העונה הקרובה עדיין תחוויר לעומת הזכייה של ספרד ביורו (בסוף נזכרנו) והשיאים של פלפס ובולט בבייג'ינג.

 

אפשר לשפוך אינספור מילים על הבדלי הרמות בין הכדורגל שראינו באליפות אירופה ובין זה שנראה בליגת העל, אבל לי צורם משהו אחר - מחויבות.

 

זה בלט לעין במיוחד באולימפיאדה, שם ראינו הופעות הירואיות למען דגל המדינה. ספורטאים שהגיעו לקצה יכולתם וקצת יותר רק כדי לשמוע את ההמנון על הפודיום, השאירו הכל בזירת התחרויות. כבר שנים שלא ראיתי דברים המתקרבים לכך על מגרשי הכדורגל שלנו, שם הכל נראה כאילו הוא מתנהל בהילוך משלו, איטי במיוחד אם תרצו.

נבחרת ספרד. אלופת אירופה הטרייה, למי ששכח (צילום: AFP)

 

למרות שלא עניין אותי בזמן שנערך, טורניר הכדורגל האולימפי הוא דוגמה מצוינת לכך. הכוכבים הגדולים ביותר בעולם ויתרו על ההזדמנות היחידה שלהם לנוח והתנדבו להילחם על הזכות לענוד על צווארם מדליית זהב. ומה נשאר לנו? אנחנו תקועים עם השחקנים הישראלים, שרק יחידי סגולה מהם מנצלים את החופש כדי לשפר אלמנטים חלשים במשחקם. השאר מככבים בידיעות רכילות וקורעים רחבות במועדון הסמוך למקום מגוריכם. כל זה, יחד עם הקילוגרמים העודפים, מתבטא על המגרש.

 

גם בכל הקשור למתקנים, ישראל מחזיקה בצד הקצר של המקל. האיצטדיונים באוסטריה ובשוייץ לא נכללים בטופ העולמי, אבל הם בכל זאת ברמה סבירה ביותר. על אלה של הסינים אין בכלל מה לדבר, שם הורסים מגרש ובונים אחד חדש תוך מספר חודשים. לנו יש את ה'אורווה' להתנחם בה. זה מה יש. נחזור להידחף בכניסה לאיצטדיון, בזו ליציע, בתור למזנון ובזה לשירותים.

 

העובדה שהאולימפיאדה היא שנעלה את הקיץ העמוס הזה מקשה עוד יותר. ממשחקי העמים, שדוגלים באחווה ורעות, היישר לזרועותיה האלימות והגזעניות של ליגת העל. מחיבוק גלובלי למשחק שאליו אינך יכול להביא את ילדיך.

אוהדי מכבי ת"א באורווה. אפשר גם אחרת (צילום: אלי אלגרט)

 

למרות הרמה הנמוכה, חוסר המחויבות, המתקנים מימי הביניים וגילויי הגזענות והאלימות, צריך לזכור שזה מה שיש לנו. אפשר להמשיך לשבת כאן ולקטר, אבל אפשר גם אחרת. אם כולנו ניקח דוגמה מאירועי הקיץ האחרון בספורט העולמי ונשנה במעט את דרכינו, הכל ייראה אחרת. זה הזמן למהפכה שתחל ביציע ועם הזמן תחלחל גם לכר הדשא.

 

כדורגל ברמה גבוהה יותר, עידוד ספורטיבי נטול קללות, קבוצות שמבלות פחות זמן בבתי דין ויותר זמן במתקן האימונים ועיתונות שמתעסקת במשחק עצמו ולא בכל מיני פרחחים ופושעים שמקיפים אותו. כל אלה מגיעים לנו, בוא נהפוך אותם יחד למציאות.