יום בעיר: הוד השרון וכפר סבא
יובל בן-עמי יצא לבקר בערים הוד השרון ובכפר סבא, תמצית השיעמום הפרברי, וגילה שהוד השרון מתחילה להתגלות כמקום נעים להפליא ושגם כפר סבא יכולה להיות מתוקה
יובל בן-עמי
פורסם: 05.02.09, 09:45
ערי השרון הדרומי הן פרוזאיות, לא? ערים לסידורים, ערים שכדאי לקבל אותן כמו שהן, לקוות להנחות ולתורות קצרים, בלי לצפות ליותר מדי.
אבל ביציאה להוד השרון מכביש מס' 531 מתגלה מעט קסם: הרי השומרון מתנשאים מעל לקו הרקיע של כפר סבא השכנה, מטוסים קלים מרחפים מעל מקורות הירקון מדרום. עוצמתו של גוש דן מורגשת כאן, גם מבלי שישימון דודי החשמל האינסופי שלו ייראה לעין ממש. זוהי נקודת תפר של השתנות הנוף, מקום שבו עשויות בהחלט לשכון מושבות אנוש מעניינות, אבל רצוי לא לפתח ציפיות מיותרות, בחייכם, מדובר בהוד השרון ובכפר סבא, תמצית השיעמום הפרברי.
מתוך הצדעה לשיעמום מסוג זה מקובל לפתוח את הביקור בנגיסה במאכל המזוהה ביותר עם פרברים משועממים: המבורגר. פעם לא חסרו לחמניות משוחות בקטשופ במזנון "בורגר סטופ" שבכיכר אוסישקין, ולא חסרו בני נוער פרבריים שנגסו בהן. המקום נסגר והתחלף במזנון שווארמה, אבל גם שווארמה היא מאכל טעים ובכלל, המקום מיוחד, מיוחד משום שהוא מתוק.
כיכר אוסישקין היתה בעבר כיכרה המרכזית של המושבה מגדיאל, אחת מארבע המושבות שחברו יחדיו בשנת 1964 ליצור את הוד השרון (האחרות היו: רמתיים, כפר הדר ורמת הדר). לעזאזל עם הפרבריות, יש כאן עדיין אווירת מושבה, שלא לדבר על אווירת עיירה אירופית רוגעת. בלב הכיכר המטופחת נח בית הכנסת הגדול משכן יעקב, כמו כנסייה החולשת על כיכר שוק בצפון דנמרק. עם סיום הביס האחרון בהמבורגר כדאי לגשת ולהביט בו.
בית הכנסת הוקם בשנת 1930, לא רק כבית כנסת אלא גם כמקום מסתור ולמעשה כמבצר. פרעות תרפ"ט שחלו שנה קודם לכן אמנם לא פגעו במגדיאל, אבל ברחבי הארץ חוו קהילות יהודיות חרדה עמוקה. החרדה יצקה לבנים של בטון ומהן הוקם מבנה שארון קודש בגבו וחרכי ירי בגגו. היום מושלת במקום צניעות ישראלית: אורות פלורסנט מאירים אותו, מאוורר ללא רשת מגן ניצב בפינה, ויטראז'ים פשוטים מעטרים את הקירות, כל כולם לוחות רבועים של זכוכית צבעונית בכחול, בצהוב ובכתום, ובכל זאת, זהו מקדש קטן, קתדרלה בלב פינת חמד. הקו המבדיל בין הפשטני והפשוט, בין המנומנם והמקסים, חוצה את כיכר אוסישקין במרכזה. למרבה הפלא, הוד השרון מתחילה להתגלות כמקום פילוסופי.
פילוסופי, וכאמור נעים להפליא. אין כמו לטייל הלאה מן הכיכר לאורך רחובות ששמם אהבה ואחווה. הם מובילים אותי, דרך הרחובות הדרים והאיחוד, אל רחוב יהושע בן גמלא הפונה צפונה. לאורך כל הדרך נגלית לעין מורכבות עירונית שאין שנייה לה: שדות פתוחים משתרעים ממש כאן בלב העיר, מוקפים בצריפים מימי המושבה של מגדיאל, בבתי קומה אחת צנועים, בבנייני דירות מכוסי "שפריץ" משנות השישים ובכאלה משנות התשעים שקירותיהם מכוסים אריחי קרמיקה. וילות חדישות צצות פה ושם. מבט אחד קטן סופג שיעור שלם בהיסטוריה של הבנייה בישראל, והוד השרון היא מורה טובה, לא מעמיסה על העין ובוודאי שלא על האוזן. הכל שקט, הכל מסביר פנים, הכל מתוק.
ישנו גם צד אחר לסיפור. בשולי העיר חיסלה בנייה מואצת של בתי מגורים שבלוניים פרדסים שלמים. הוד השרון היתה לסמל של התרחבות עירונית מיותרת בשרון ושל גזילת שטחים ירוקים. מרכז העיר, על כל פנים, אינו אשם כלל. השכונות החדשות הסמוכות ותרבות הקניונים פוגעות בו ממש כפי שהן פוגעות בפרדסים. הוא כמו מתגונן מפניהם בטבעת ירוקה של מושבים חרישיים: ירקונה, גני עם, עדנים, רמות השבים וכפר מל"ל. פוסעים אל תוך האחרון וטובעים מיד בכפריות גמורה.
כפר מל"ל, הוותיק מכל יישובי האזור, מקום הולדתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, הוא מקום זעיר להפליא. כבישים ראשיים סוגרים עליו מכל עבריו, אבל ליבו עודו מכותר עצי שסק והדר, ונשמעת בו בעיקר אוושת עליהם. חצרות הבתים מלאות בפרחים, בשבשבות צבעוניות, במכשור חקלאי מחליד ומשום מה גם בעוגני ענק של אוניות סוחר. עוגן אחד מצטרף למשל לאוסף מופלא של פסלים עשויים פסולת תעשייתית ומעטר את הבית שבמפגש רחוב הפרחים ורחוב הדרים (המשכו הכפר-מל"לי של רחוב יהושע בן גמלא); עוגן אחר מצוי הלאה במורד רחוב הדרים, לא הרחק משלט המציין שהאקליפטוס שאליו מוסמר ניטע בשנת 1924. השלט מקונן על אלון גדול שנגדע במורד אותו ציר, משום שניצב סמוך מדי לכביש הנסלל. זוהי רוח המקום, המבקש לחיות בהרמוניה עם הטבע, בתוך מרחב אורבני נתון.
מקום שבו אוהבים עצים ומקשטים בתים הוא מקום טוב, גם אם שביליו נחסמים פתאום בחומת בטון אפורה – קיר אקוסטי של כביש ראשי. הקיר מסתיים מטרים ספורים ממערב לקצה רחוב הדרים, מעבר חציה מסודר חוצה אותו ומעברו השני ממתין מפגש נוסף: זה עם העיר כפר סבא.
כפר סבא או "כפר סבה"?
גם כפר סבא משעממת או מתוקה, תלוי איך בוחרים להתבונן בה. המתיקות היא אחרת, עירונית וסולידית יותר, ערוכה שורות שורות לאורך רחובות מקבילים, אבל היא מתיקות ללא ספק. למה לאהוב את כפר סבא? בזכות הכפר סבאים, בזכות הצניעות, בזכות זה שאפשר לשבת בה על כוס קפה (בכפר מל"ל לא היה לזה צ'אנס). יש יתרונות בשיבה לעיר של ממש.
רחוב הכלנית הופך לרחוב היסמין וזה נשפך לנהר התנועה של רחוב ויצמן הראשי. כאן, בויצמן 24, שוכן בית הקפה שנפתח בשנות התשעים והרים אז כל כך את קרנה של העיר, עד שהדי שמעו הגיעו עד להרצליה. "קופי טרי" הוא שם המקום, והוא נראה מזמין בהחלט.
בהמתנה להפוך מחליפה חיילת בדיחות עם הברמן, מעבר לשורת ברזים של בירות מעולות, זמרת הג'ז הקנדית דיאנה קראל מזמרת ברקע, והמחשבות על בתי קפה בכפר סבא מציפות. בשנות הארבעים, כאשר נישאו סבי וסבתי, הם חיו לא הרחק מן העיר בקיבוץ ושמו משמר הכפר, שאינו קיים עוד (לא הרחק ממנו שכן קיבוץ אחר שלא שרד גם כן, ולו, למרבה האירוניה, קראו "מחר"). הם היו עניים כל כך שאפילו טבעת הנישואים היתה שאולה. לאחר טקס הכלולות הגיעו בני הזוג לכפר סבא ואיתם מספר מעות שקיבלו מידי מזכיר הקיבוץ. הם ניגשו איתם לבית קפה כדי לערוך בו סעודת חתונה. סבי הציג את כלתו הטרייה בפני בעל בית הקפה והזמין קפה ועוגה. "כמה כסף יש לך?", שאל הבעלים, ומשלמד על הסכום הצהיר: "עוגה – מאתמול". היום, בלי עילה לשמחה גדולה, אפשר לאכול בבית קפה כפר סבאי מלבי טרי מהיום בטעם פיסטוק, וללגום את הקפוצ'ינו הנחמד והמהודר שנראה מעולם. מנוחה כזאת מעניקה את הכוח לפקוד את הבנק עם הצ'ק, וגם למצוא מתנה ליום ההולדת, כלומר לעשות סידורים, שהרי נאמר, ערים פרוזאיות.
רחוב ירושלים, שיוצא מרחוב ויצמן, משתפל כלפי צפון כמדרחוב מקסים אל תוך ליבה האמיתי של כפר סבא. משמאל למרצפותיו ניצבים מיבני תרבות של קרית ספיר, בהם "בית ספיר" (רח' ירושלים 33). בתוך מיבנה הספרייה שמורים שיירים ארכיאולוגים מאתר "תל רחוב" שבעמק הירדן. בתבנית הפסיפס מופיע צירוף המילים "כפר סבא". מסתבר שלמרות הכל, כפר סבא לא נקראה על שם סבי הדלפון.
ממערב לצביר מבני התרבות של קרית ספיר משתרעת רחבה עצומה, שממנה עולים צחוקם של ילדים המקפצים על טרמפולינות ומסתחררים בקרוסלות, כמו גם רעמי סקייטבורדים של בין ערביים. אורות החנויות ב"קניון ערים" מתחילים לעלות בזה אחר זה. כפר סבא המשפחתית והצנועה, על כל היעדר אתרי התיירות שבה, היא מקום מושלם להעביר בו ערב של יום חול, עם או בלי כרטיס לסרט או גביע של גלידה. אין עוד הרבה מקומות נעימים כל כך בארץ, בעצם, אפשר לחשוב רק על עוד אחד כזה, וקוראים לו הוד השרון.
מתוך הספר "יום בעיר - 50 הרפתקאות עירוניות" מאת יובל בן-עמי
לעוד ביקורים בערים: