יום בעיר: רחובות הצנועה, יבנה הגאה

כשהלך לעולמו הסופר ס. יזהר, הלכתי כמעריץ להלווייתו שנערכה בגוש גדרות. ראיתי אותם שם: את הרחובותים הוותיקים. חולצות לבנות תחובות במכנסיים, מקטרת בפה, חזון ציוני מיושן בעיניים עטורות קמטים, אהבת ספר וצניעות, צניעות של מי שהתיישבו בעיר לא מרכזית, עטורה פרדסים, הפכו אותה לקריה של ספרות ומדע וראו אותה בהפתעה גדלה מול עיניהם למטרופולין של השפלה הפנימית.

יזהר היה נצר לשושלת סופרי העיר – משפחת סמילנסקי. צעירי המשפחה כבר פרשו מן העיר ומן הספרות, אבל רחובות המדעית חיה ונושמת והיא נגלית למבקר מייד עם הירידה מן הרכבת. במכון וייצמן למדע ניתן לבקר בתיאום בלבד, וגם אז רק שניים מאתריו פתוחים לציבור: אחוזת הקבר של בני הזוג וייצמן וגן המדע. בדרך אל אלה, על כל פנים, נגלה הקמפוס במלוא יופיו. יש בו מדשאות וכתמי פרדסים, ומהם מבצבצים מגדלים משונים המשמשים למחקרים: המגל מאיץ החלקיקים המהולל, דמוי הברווז, ומגדל השמש שבו חוקרים אנרגיה סולרית.

גן המדע עצמו מיועד בעיקר לילדים, אבל גם מבוגר יכול להיחשף בו לדברים חדשים, להתהלך על פני גשרים המלמדים כלל מוזר במתמטיקה, להפיק צלילים שלא ידע שניתן להפיקם מכלים שלא ידע על קיומם ולגלות משהו חדש על איכות עיצובם של אתרים כאלה: גן המדע יפה להפליא על אף שהצבע האפור שולט במתקניו.

לא רק לילדים. גן המדע (צילום: אלון סיגוי) 

רחובות שמחוץ לו ססגונית אף היא. רחוב הרצל סואן ולא מעט מבנים יפים נחים בצידיו, אבל בכל זאת מדובר בעיר שהצניעות מייחדת אותה. למרות שנוסדה בשנת 1890, לא נותרו כמעט ברחובות ציונים היסטוריים של ממש (שלא לדבר על בית הקפה הישן של "קפולסקי" שנסגר, והיה המקום הראשון בארץ שבו הגישו גלידה בציפוי שוקולד חם. איך חולפת לה תהילת העולם?). בפנייה לרחוב יעקב מצוי ציון אחד כזה בכל זאת, זהו בית דונדיקוב, שבו התגורר משה סמילנסקי, אבי השושלת הספרותית שכבר דובר בה.

בחזיתו של הבית מותקן אחד משלטי הציון ההיסטוריים החמודים בארץ. הוא מסביר שזו היתה גבעת הפעמון. בראשית ההתיישבות הותקן בה מכתש גדול של נחושת ולאחר מכן פעמון ממש, שהשמיע את קולו שש פעמים ביום: בבוקר בשעה שבע לעבודה; באחת עשרה וחצי למנוחה; בשתים עשרה שוב נקראו האנשים לעבודה; בשעה אחת – הסוסים; בארבע לפנות ערב – הפסקת העבודה; בשמונה בערב נקראו השומרים למשמרתם. בימים עבדו, בלילות שרו ורקדו ולא ידעו עייפות מרוב שמחת היצירה.

איכשהו מעבירה מערכת השעות הזאת את הלוך רוחה של המושבה הצעירה והמבודדת טוב יותר מכל צילום מהוה. ובכל זאת נכנסים לתוך בית דונדיקוב, בחיפוש אחר כמה צילומים מהוהים להשלמת הרושם. מסתבר שהמוזיאון לתולדות רחובות שאמור להתמקם בו מצוי עדיין בשלבי הכנה, ובינתיים ממלאה אותו תערוכת אמנות עכשווית. היא לא רעה בכלל, היצירות חדשניות ומעניינות מבלי להתגרות, והן צנועות, בקיצור – צנועות וחמודות.

עם כל הכבוד לצניעות, יש משהו באמירה ההיא, על חוסר הכבוד של רחובות לתולדותיה. אילו היו מציבים פעמון בגבעת הפעמון היו דברים נראים (ונשמעים) אחרת. לכן כדאי לצאת לטיול ארוך מזרחה, אל מקום שנשארה בו חתיכת היסטוריה חקוקה באבן. אך זהירות: מדובר באתר הנמצא במרחק הליכה מסוים, ונוסף על כך – הוא מלא מצבות מתים. זהו בית הקברות הישן של העיר.

בית הקברות של רחובות (צילום: אלון סיגוי) 

בתים יחידי קומה, קירותיהם שפריץ ותוכיהם חידה, מלווים בדרך לשם. הם נחים בתוך חצרות של עשב ג'ונגלי ושל מטפסים מרובי זרועות. שובך ענק וכרות שרוע לאורך משבצת ארץ חיה אחת כזאת. עץ חֻשְׁחָשׁ שולח מתוכה את ענפיו אל מעל למדרכה. קוטפים פרי קטן וממשיכים, אל רחובות המתה שבה חיים תולדותיה. המצבות בבית הקברות הישן נוטות על צידן כאילו נקבעו ברובע היהודי בפראג לפני מאות שנים. מוצאים כאן קברים מתרס"ב (1902), ותר"ס (1900 פחות או יותר). מסביב הופכים הפרדסים שפעם הקיפו את בית הקברות לעוד ועוד גושי בניינים, אבל כאן, בחלקה המוצלת, נותר קסם נושן.

השיבה אל מרכז העיר מאפשרת הצצה אחרונה לפני שנוסעים לעיר סמוכה, אבל שונה. גבעת כורכר מתנשאת מעל לתחנה המרכזית. ניתן לטפס עליה בשביל מעט מתעתע ולא לגמרי נקי, אבל הטיפוס משתלם: מעליה נשקף כל מה שהקבורים בחלקה הקסומה חלמו עליו ולא היו מסוגלים לחלום עליו, כל מה שהסמילנסקים כתבו עליו ועוד טרם הספיקו לכתוב עליו. רחובות הענקית, המודרנית והצנועה למרות הכל.

יבנה האגדית

יבנה אמורה להיות צנועה הרבה יותר, היא מצומצמת בממדיה ומזוהה עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית. כך או כך, זוהי עיר אגדית. יבנה היתה ליהדות מה שהיתה אביניון שבצרפת לדת הקתולית – ממש כמו שגלה האפיפיור מרומא לאביניון, כן גלו חכמי התלמוד מירושלים המוחרבת ליבנה, בה ישבו הסנהדרין. בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מן הנציב הרומי: "תן לי את יבנה וחכמיה ושושליתא דרבן גמליאל" כובדה וגם היתה למימרה מוכרת. כתוצאה מכך היתה יבנה למזוהה עם חכמים כמעט כמו חלם.

אבל יבנה מזוהה גם עם הממלוכים – השליטים המצרים שהקימו לצידה במאה ה-13 את "הגשר הקופץ", העובר מעל נחל שורק. המעבר על הגשר היה כרוך בעלייה תלולה ובירידה תלולה עוד יותר, חוויה מלבבת עבור ילדים מקפצים במושב האחורי של עגלות ממלוכיות או של מכוניות סוברו מודרניות. מזה כעשור הגשר אינו בשימוש והפך למעין טיילת קצרצרה בגן משחקים שהוקם סביבו. 

צריח מסגד בודד (צילום: גילי סופר)

אבוי ליבנה, החשוב שבאתריה אמנם שומר, אבל לא ניתן לחוות אותו ממש. צריחו של מסגד בן המאה ה-13 נותר גדום ובודד על גבעה סמוכה בתל יבנה, אות לעוד חתיכת היסטוריה אבודה. נהג מונית השירות לא מצליח להמליץ על מקום טוב לאכול בו. חוטפים משהו במזנון פשוט וממשיכים אל האתר החשוב שבכל זאת נותר בעיר. קבר רבן גמליאל עטור הכיפות.

בין קברי הצדיקים הרבים הפזורים בארץ מתבלט קבר רבן גמליאל בנקיונו, בטיפוחו ובהיעדר כל דוכני מזכרות ונרות סביבו, אולי משום שרבן גמליאל דיבנה, בנו של רבן גמליאל הזקן, עם כל היותו צדיק, היה בעיקר "חכם", איש שהאינטלקט שלו, ולא נסים ונפלאות, הולכים לפניו. בהיותו נצר להלל הזקן היתה בו גם מפשטות ההליכות והמתינות. אלמלא היה יבנאי, אפשר היה לחשוב ממש על רחובותיות מסוימת. על כל פנים, כבוד הוא לומר פרק של תהילים למראשות קברו.

ביציאה מן הקבר מגלים שיש ליבנה כיסוי נוסף לגאוותה. לא כל עיר מפתיעה את המבקר בה באתר תיירות בלתי צפוי, ועוד מתוק שכזה. מפעל הגלידה של בן אנד ג'ריס מפעיל בדרך שבין קבר רבן גמליאל ותחנת הרכבת גלידרייה חמודה. ענבל המוכרת, שממליצה על מילק שייק, מזהירה שהתערובת האהובה עליה היא קופי קראנץ', ריבת חלב ווניל עוגיות – מתוק בטירוף. מתוק בטירוף? זאת כבר לא אמירה צנועה. בתום יום רב קברים ומתובל בזיכרון של לוויה אחת, מגיעים אל ההדוניזם האמיתי, תוצרת יבנה.

מתוך הספר "יום בעיר - 50 הרפתקאות עירוניות" מאת יובל בן-עמי

לעוד ביקורים בערים:

• העין של אום אל-פאחם
• נפלאות חולון
• למצות את נתניה