מתשס"ח ואילך, על המסך

פריצת הדרך האמנותית של "ואלס עם באשיר" וההצלחה הקופתית של "איים אבודים" היו האירועים הבולטים בשנה הקולנועית שחלפה, אבל דווקא חשיפתם של יוצרים ושחקנים צעירים הותירה את שמוליק דובדבני עם טעם של עוד

במבט לאחור, הקולנוע הישראלי בשנת תשס"ח הבטיח ואפילו קיים. את "ואלס עם באשיר", הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר, אי אפשר אלא להגדיר כפריצת דרך אמנותית של ממש. אף שהמבע של אנימציה תיעודית אליו נדרש אינו חדש כלל ועיקר, הרי שהכפפתו לדיון בסוגיות, פרטיות וקולקטיביות, של טראומה ואשמה מודחקת, הפכה אותו לאבן דרך.

 

זהו סרט המסמן מגמה בנוף הקולנוע המקומי (ע"ע "ללכת על המים", "מחילות", "בופור", ובמידה מסוימת גם “איים אבודים”) הפונה אל הטראומה, מלחמת לבנון הראשונה במקרה של "באשיר", ומזהה בהתמודדות עמה נרטיב לאומי מאחד ובסיס לגאולה.

"ואלס עם באשיר".  אבן דרך (איור: דוד פולונסקי)

 

מנגד, “איים אבודים" של רשף לוי סיפק את ההצלחה הקופתית המסחררת של השנה. כבר התרגלנו, אבל המספר 300 אלף, שהוא או-טו-טו מניינם של צופי הסרט הזה, שב וחוזר על עצמו מדי שנה (“בופור" חצה אותו אשתקד, ו"אביבה אהובתי" עשה זאת שנה קודם לכן).

 

וכמובן "שבעה", סרטם המשובח של האח והאחות שלומי ורונית אלקבץ, שממקם אותם באחת בשורה הקדמית של יוצרי הסרטים בישראל. בהינתן כל זאת, קשה-קשה לבוא אל השנה הזו בטענות.

 

עצמאות מחודשת

אבל מה שהיה מלבב במיוחד השנה הוא דווקא אותה תחושה של גילוי. יצירות בוסריות שהצמיחו מתוכן שמות שמעניין יהיה לעקוב אחריהם. “ג'וליה מיה", למשל, סרטו של בוגר "קאמרה אובסקורה" יובל גרנות, שזכה בשנה שעברה בפרס הסרט העלילתי המצטיין בפסטיבל חיפה.

"ג'וליה מיה".  יש למה לצפות

 

הגר בן אשר (שמשחקת גם בסדרה “רביעיית רן”), כוכבת הסרט ויוצרת מוכשרת בזכות עצמה (הסרט הקצר "משעולים"), שעל הדמיון הניכר בינה לבין ג'וליה רוברטס הצעירה מתבססת כאן העלילה, מסתמנת כשחקנית מבטיחה שמשכילה להפוך את נוכחותה בסרט ליותר מאשר קוריוז. היא, אגב, מגלמת בו סוכנת מכירות של חברת הלוויין המשתפת פעולה עם "במאי קסטות" משכונת התקווה בגרסה הישראלית של, איך לא, “אישה יפה". "ג'וליה מיה" יעלה על האקרנים בקרוב.

 

סרט זה, כמו גם "מפטיר" של דוד דזנשווילי, שמוצג כעת בסינמטק תל אביב, הוא הפקה עצמאית – מגמה שהולכת וצוברת תאוצה בנוף הקולנוע הישראלי, במיוחד אחרי "ימים קפואים" המפתיע של דני לרנר מ-2005. “מפטיר", דרמת פשע מסוגננת בכיכובם של שרון אלכסנדר ולירון לבו המתרחשת בדרום תל אביב, הוקרן אף הוא לראשונה בפסטיבל חיפה אשתקד.

 

מדובר בסיפור בעל נגיעות אוטוביוגרפיות, על אסיר צעיר המשתחרר מהכלא ויוצא לנקום את מות אחיו שנרצח על רקע סכסוך בעולם התחתון. על אף שניכרו בו להיטותו ותשוקתו של היוצר, בוגר טרי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וגם לא מעט כישרון – התוצאה זכורה בעיקר כמייגעת ומבולבלת.

 

עתה נערך הסרט מחדש, כך שהסיפור לפחות ברור משהיה, מוקרן ב-high definition שמכבד את עבודת הצילום המרשימה של שי פלג, ומופץ באופן עצמאי על ידי הבמאי-מפיק-תסריטאי. בסופו של דבר, עקרותו הרגשית של הסרט עדיין ניכרת – הסרט נדמה יותר כתרגיל סגנוני מאשר יצירה בעלת נפח ומשמעות – אבל הוא מעיד על פוטנציאל, הולך כנגד כל הסיכויים (סרטי פשע הם לא בדיוק לחם חוקו של הקולנוע הישראלי), ובעיקר יוצר את התחושה שסרטו הבא של דזנשווילי הוא משהו שכדאי לצפות לו.

"זרים". מסרב להיענות למסר הפוליטי

 

"זרים", סרט ה"דוגמה" הישראלי הראשון שביימו ארז תדמור וגיא נתיב, אף הוא יצירה שהבליחה לרגע על המסכים, אך הותירה טעם של הבטחה. הקהל, כמסתבר, לא ממש נענה לסרט העוקב אחר הרומן הנרקם בין ישראלי (לירון לבו) ופלסטינית (לובנה אזאבל), הנפגשים באקראי בברלין, כשברקע משחקי

המונדיאל של 2006 ומלחמת לבנון השנייה. אולי משום שסיפורי אהבה חוצי גבולות כמו זה נתפסים היום כשריד דידקטי של שנות ה-80.

 

אולם נתיב ותדמור השכילו לדלג מעל מהמורה זו, שהופכת את הדמויות הפרטיות לייצוגים סימבוליים של הסכסוך, וסרטם כמו סירב להיענות למסר הפוליטי שכופה עצמו על סיפורים מעין אלה. את מימושה של ההבטחה נוכל לבדוק בעבודתם המשותפת הבאה, “הבן של אלוהים", שנמצא בימים אלה בשלבי הפקה.

 

בשורה יפואית

ממש בימים אלה מתחילות הקרנותיו של "סוף שבוע בתל-אביב", סרטו של דרור זהבי על מחבל מתאבד המגיע לתל אביב ביום שישי אחד, כדי לבצע פיגוע בשוק הכרמל. אלא שהמטען שעל גופו מתקלקל, והפלסטיני נאלץ לבלות את סוף השבוע בחברתם של סוחרי השוק. את דמותו של הצעיר מגלם שרדי ג'ברין, שאף היה מועמד לפרס אופיר על משחקו בסרט, והופעתו היא ללא ספק תגלית.

ג'ברין ב"סוף שבוע בתל אביב". הופעה שהיא תגלית (צילום: ורד אדיר)

 

ג'ברין, בוגר החוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב המתגורר ביפו, השתתף בסרטים "אזור חופשי" ו"הבועה", ובתפקיד אורח בסדרה "כוונות טובות", שם שיחק את אחיה של קלרה חורי שנהפך משותק לאחר שנורה על ידי חיילי צה"ל. בקרוב נוכל לראות אותו, נחשו באיזה תפקיד, בסרטו החדש של רידלי סקוט, “Body of Lies”, בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו, על מרדף שעורך ה-CIA אחר תואם בן לאדן. הנה, אם כן, עוד הבטחה מתוצרת תשס”ח.