שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מי יציל את הבית שלי?

    בסרטם "שבעה" האחים אלקבץ משלבים בין האבל האישי למצוקה הלאומית, וכל זה ללא טיפת נחמה. לרוב זה עובד מצוין, לעיתים זה קצת צורם


     

    "שבעה", סרטם המשותף השני של רונית ושלומי אלקבץ, ממקם אותם באחת בשורה המובילה של יוצרי הסרטים כיום בישראל. כקודמו, “ולקחת לך אישה" מ-2003, גם סרט זה עוסק בסיר הלחץ המאיים להתפוצץ הקרוי גם התא המשפחתי. כמה מהדמויות, ובראשן ויויאן (רונית אלקבץ), האישה המדוכאת מהסרט ההוא שנפרדה בינתיים מבעלה (סימון אבקריאן), שבות ומופיעות גם כאן, וגם הוא מעמיד את הבית כמסגרת הקיימת היחידה, שהסרט כמעט ואינו חורג ממנה, למעט בתמונות הפתיחה והסיום.

     

    העלילה מתרחשת בקריית ים בימים המתוחים של מלחמת המפרץ הראשונה. ה"שבעה" על אחד האחים לבית משפחת אוחיון שנסתלק במפתיע, מכנסת תחת קורת גג אחת את שבעת אחיו ואחיותיו ושאר המשפחה המורחבת. בין בני המשפחה קיימים מטענים רגשיים שמתפרקים במהלך השהות המשותפת בימי האבל, ומובן שגם הסיטואציה הלאומית הלחוצה תורמת את שלה.


    "שבעה". בין סיטואציה אישית ללאומית

     

    אחד האחים (משה איבגי) נקלע לחובות כבדים לאחר שהמפעל שניהל פשט את הרגל; אח אחר (אלברט אילוז) מתמודד על ראשות העיר; אחות נוספת (חנה אזולאי הספרי) מסתובבת עם בטן מלאה על כולם; ועוד אחות, ויויאן הנ"ל, דוחה שוב ושוב את העימות עם בעלה שבא לתבוע ממנה לחזור אליו. כמו כן ממלאים את הבית שלל גיסים וגיסות, בהם אשת אחד האחים (יעל אבקסיס) שהיתה מאוהבת במנוח, ועוד רווקה מזדקנת אחת (אוולין הגואל), שלוטשת עיניה בגבר (גיל פרנק) המתעלם מאיתותיה. רק קרן מור כאלמנה הטרייה נדמית קצת לא שייכת, אולי משום שהופעתה מזכירה בעיקר מערכון של "החמישייה הקאמרית".

     

    כמו "שחור" לפניו, שחנה אזולאי הספרי כתבה ושיחקה בו, ותיאר את עולמה של משפחת מהגרים ממרוקו בשנות ה-70, גם "שבעה" מעצב נשים מזרחיות דומיננטיות שלצדן גברים רופסים. אפילו הגבר המצליח לכאורה, העסקן הפוליטי הנ"ל, מתגלה כמי שמונע מכוחה של אישה חזקה, אשתו (רובי פורת שובל). הבית, שבאופן סטראוטיפי מייצג את מקומה של האישה, נהפך כאן למקור של כוח נשי שכמו כולא בתוכו את הגברים שסביבן, ופועל במנותק מההיסטוריה הלאומית שפורצת אליו רק ברגעי האזעקות.


    הנשים שולטות בבית 

     

    כוחו של "שבעה" באופן שבו הוא משלב את הטקסים המשפחתיים – התפילות, ביקור המקוננות, הארוחות הנערכות בישיבה על הרצפה, והלינה המשותפת בחדר המגורים – עם הרגעים האינטימיים, הרכילויות הנלחשות מפה לאוזן, ואינטריגות רומנטיות קטנות. האחים אלקבץ מעצבים רצף של פולחני אבלות שאינם מובילים אל הנחמה, והבית בסרטם מבודד וסגור ועומד בפני קריסה.

     

    היבט מעניין במיוחד פה הוא החיבור בין כספי שילומים השייכים למשפחת אשתו הייקית של איבגי בסרט (בגילומה של חנה לסלאו) לבין המפעל המשפחתי שהתמוטט. נוכחותה המרומזת של השואה ב"שבעה" אגב חוב, כלכלי ומוסרי, שחבים בני המשפחה המזרחית למטרונית האשכנזייה שבכספי משפחתה הוקם המפעל, וכל זה במסגרת של אבל – מייצרת בעקיפין דיון טעון בקשר שבין המזרחיות לשואה.

     

    אין תיקון

    למן הרגע הראשון שלו יוצר "שבעה" תחושה של מציאות הזויה, דחוסה וכאוטית. זה קורה, בתמונה יוצאת מן הכלל אגב, כשבני המשפחה עומדים מקוננים מעל הקבר הטרי ולפתע נשמעת אזעקה. את מקום זעקות השבר על האח המת תופסות עתה קריאות הפניקה המוכרות לכל. כך, בסצינה סוריאליסטית וקולעת אחת, מנסחים האח והאחות אלקבץ ברהיטות את האופן שבו האבל וההישרדות קשורים זה בזה בהוויה ובתודעה הישראלית. מכאן והלאה ינהלו פה גברים בחתימת זקן ונשים עוטות שחורים את מאבקיהם הקטנוניים אלה באלה, והכל בתוך מסגרת ביתית שהינה נעדרת כמעט לגמרי אינטימיות וחמלה.

     

    את הנקודה הזו מיטיבה להעביר מצלמתו של ירון שרף, שגם ברגעים האינטימיים ביותר מקפידה להבליט את נוכחותן ברקע של דמויות נוספות. הפריים הסינמסקופי והמצלמה הסטאטית רוב הזמן מדגישים אף הם את תחושת המחנק והקלסטרופוביה שמובילה להרס ולהתפרקות סמלית של הבית.

     

    עלייתם של בני המשפחה אל הקבר בתום ימי השבעה, שהיא גם סופו של הסרט,

    בצד היותה משחררת אנחת רווחה, אינה מסמלת לפיכך השלמה. “שבעה" הוא סרט על חוסר היכולת לחוות תיקון ופיוס (אישי, אך בסופו של דבר גם לאומי) בעקבות האובדן, ועל ידי כך להקנות לו ערך ומשמעות (כפי שקורה באינספור סרטים הוליוודיים דומים).

     

    "שבעה", כמו להבדיל "חתונה" (1978) של רוברט אלטמן המנוח, מתבסס על גודש דמויות וסיטואציות בחלל מוגבל אחד. צפייה חוזרת בסרט מקלה אמנם על המעקב אחר הסיפורים וקשרי המשפחה, ומאפשרת לשוב ולהעריך את הישגם של רונית ושלומי אלקבץ, ובכל זאת, היעדרם של רגעי חסד, ולו גם קטנים, נדמה פה צורם, ואף הכעס והחשבונאות ההדדית הופכים בהדרגה את הדמויות למעט מוגבלות. אך אם לחזור להכרזה הפותחת רשימה זו, “שבעה" בהחלט ממנף את האח והאחות אלקבץ לעמדת יוצרים משמעותיים בתעשייה הקולנועית הפורחת שלנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האחים אלקבץ. יוצרים מובילים
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים