כרוניקה של מוות: הראיון האחרון של דן קדר ז"ל

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 79 הצייר דן קדר. בראיון האחרון שהעניק ל"ידיעות תל אביב" סיפר כיצד נמאס לו להתנדנד בין חיים ומוות ומדוע ויתר על הטיפולים בבית החולים

בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו הצייר דן קדר בגיל 79. לפני כארבעה חודשים העניק קדר ל"ידיעות תל אביב" את הראיון האחרון, וסיפר כיצד ויתר על המאבק במחלות, הפסיק עם הניתוחים והקדיש עצמו לעבודה. הראיון מובא כאן במלואו.

 

אחרי שדן קדר מספר לי בצהלה על השנים האחרונות, שבהן בילה בבתי חולים כשמחלה רדפה מחלה וניתוח מציל חיים אחד רדף ניתוח דומה אחר, אני "מאשימה" אותו באופטימיות. קדר, עדיין צוהל, ממליץ לי ללכת לאופטומטריסט, כי ייתכן שיש לי בעיות בראייה. הוא, אם כן, אופטימיסט מוכחש, או אולי כפי שכינה זאת אמיל חביבי — אופסימיסט. למרבה הסמליות, בימים אלה מתכתב קדר עם חביבי בתערוכה חדשה שלו שמוצגת בגלריה גרשטיין בתל אביב.

 

"בא המכשף, עשה ככה וככה ונעלם הפצע" (צילום: ריאן)

 

את התערוכה, "הפרחת השממה וכדומה", צייר קדר במשך שמונה חודשים שבהם הסתגר בסטודיו שלו ברחוב גאולה במקום לעבור עוד ניתוח שהרופאים ביקשו לבצע בגופו. אחרי שבעה ניתוחים שכבר עבר הוא חתם על ויתור.

 

"הכל התחיל בהתקף לב שעברתי לפני ארבע שנים", הוא מספר. "כשגמרתי איתו עשו לי מעקפים, ואז היתה לי אי ספיקה נשימתית שהחריבה את עולמי לעוד חודשים ארוכים בבית חולים. פרצו לי את הגרון וחיסלו לי את מיתרי הקול, וכשגמרו עם זה היה לי ניתוח בגב, ואחרי זה הלכתי ברחוב ונפלתי ושברתי את האגן, ובגלל זה אני מדדה ומצטרד עד היום".

 

בשלב הבא הגיע קדר לאיכילוב, רק כדי לגלות שעליו לעבור ניתוח נוסף. "הגעתי לשם בעזרת הנועזת בנשים", הוא מכנה את אשתו, האוצרת ציונה קדר. "הגענו לאיכילוב כשאני שמח וטוב לב אל הפרופסור שהשכיב אותי על השולחן רק כדי שאצא משם בלי קיבה ובלי ושט", הוא צוחק.

 

"להתאושש מזה זה לא פשוט, ואז היה לי זיהום שצרעת זה כלום לעומתו. אז אמרו לי שכדי להיפטר מהזיהום צריך להוציא לי שלוש צלעות. אמרתי להם 'כבר עקרתם ממני כל חלקה טובה, תעזבו אותי במנוחה, לא רוצה'. יש לי עבודה, מה אתם רוצים ממני? הלכתי לסטודיו, נכנסתי לטראנס והוצאתי את התערוכה".

 

במיטה של אריק

באותה תקופה ביקרה בארץ בתו, המוזיקאית יסמין קדר, שחיה באמסטרדם. קדר מספר משועשע שבתו התעקשה שילך למכשף. "היא רקעה ברגל ואמרה 'אבא, אתה תלך להילר, מכשף'. אמרתי או! זה מוצא חן בעיני. כישופים זה נהדר. בטח שאני אלך, למה לך לרקוע ברגל.

 

"בא המכשף, השכיב אותי על הספה, עשה ככה וככה", הוא מדגים תנועות כישוף עם הידיים, "ונעלם הפצע. בחיי אדוני, בספר התורה. צלצלתי לכירורגים בכירים שבאו אלי לסטודיו ואמרתי להם 'בבקשה רבותי, צלעות נאכל במסעדה מזרחית, בבקשה לראות'. הם משכו בכתפיים. ובזה תמו ייסורי בינתיים".

 

כיום מכריז קדר שהוא לא מצטער על זה ששלוש שנים מחייו בילה בבתי חולים. "למדתי לעומק את הספרות הצרפתית של המאה ה–19: מופסאן, זולא, הם בכף ידי עכשיו. ולמדתי היסטוריה. היה ספר אחד שקראתי בתל השומר שכישף אותי — הספר של איאן קרשאו על היטלר. זאת העבודה הכי מעמיקה שישנה על האופן שבו גדל הפשיזם ונהיה למפלצת.

 

"כשגמרתי אותו בהתרגשות עצומה, עוד אני שוכב וצינורות תקועים בי, כתבתי על הספר שנתתי עכשיו לנכד שלי, שהוא לפני הגיוס לצבא, שזה הספר המופלא ביותר שקראתי בחיי, אם לא הטוב ביותר. זה היה בטיפול נמרץ שיקום. בדיוק באותה מיטה שבה שכבתי שוכב היום אריק שרון".

 

מכיוון שמעולם לא שמעתי על אדם ששוכב בטיפול נמרץ, קורא ואפילו נהנה ומתרגש מהקריאה, אני תוהה אם הוא לא פחד כששכב שם. הוא לא מבין ממה יש לפחד. אני מציעה פחד בסיסי, פחד מוות למשל. "אני לא מפחד למות. המוות משחרר מכל הבעיות", הוא צוחק. "אם זה בא שלא באבחת חרב אלא בייסורים אז אני לא אוהב את זה כי אני מפונק. לא שזה תענוג, זה דבר נורא, אבל לא פחדתי. הכי נורא זה שלא היה אוכל טעים — זה היה נורא".

 

את האופן שבו הצליח ללכת עם ולהרגיש בלי, להיות בבית חולים ועדיין עם עולם משלו, הוא מתאר כחוויה נשגבת. "הבאתי איתי דיסק ועם הדיסק הזה האוזניים שלי שמעו כל הזמן מוזיקה. אני יכול לנגן לך את הסימפוניה החמישית של מאהלר מהסוף להתחלה. לא שזה היה מרנין, אבל היתה לי חוויה מחוץ לבית החולים. חשבתי שאני לא מוכרח להיות פה, יש לי עולם משלי. גם תכננתי שם מה אני מתכוון לעשות בתערוכה".

 

הם יורים גם ברוסים

הוא נולד בתל אביב בשנת 1929, גדל כבן יחיד ("ישנתי על סדינים מגוהצים") ברחוב שלום עליכם, למד בבית הספר תל נורדוי ובתיכון חדש. כילד למד בסטודיו לציור של אהרון אבני. משם המשיך ללימודים בסטודיו של שטרייכמן וסטימצקי, ו"להקת אופקים חדשים בראשותו של זריצקי", כפי שהוא מכנה אותם בלעג. משם עבר לבצלאל, לזרועות מרדכי ארדון, "שהחזיר אותי למוטב", כהגדרתו.

 

"מי שהכתיב הכל היה זריצקי", הוא אומר. "כך ייעשה ולא יעבור. בבצלאל למדתי עם חברי דני קרוון. שם נתנו גט כריתות למה שהיה עכשווי ביותר בארץ. אבל גם זה לא מיצה את עצמו".

 

מבחינתו, לאמנות יש תפקיד ואסור לה להיות מנותקת. מה שהכי חשוב זה החיבור של האמנות לתהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. קדר, אם כן, לא רואה אפשרות אחרת מאשר להיות אמן מעורב, פוליטי, מתקן עולם אפילו. "אני חושב שמטרת האמנות היא להראות לתקופה ולדור את צלמם וחותמם. זה לא אני המצאתי, זה וויליאם שייקספיר המציא ב'המלט', בתרגום של שלונסקי", הוא מדייק.

 

את האמנות האסקפיסטית הוא רואה ככישלון. "גם אסקפיזם באמנות הוא חלק מההגדרה של אמנות. בדרך כלל האסקפיזם הוא כישלון. זה דבר אמביוולנטי ומאוד מורכב. כשאתה אסקפיסט שבוחר רק את הצורה והצבע, רק את חוסר המשמעות, אתה עלוב נפש. אין לך את הרוח האלוהית שנושבת באמנויות. אם אתה מתחבא במאורה אז אתה עכבר. אבל יש עכברים, אין מה לעשות, וגם הם רוצים לחיות", הוא צוחק.

 

כשאני שואלת מהם המקומות שמהם שאב את התודעה החברתית–פוליטית שלו, קדר ממיין את השומר הצעיר ואת טוני הלה, המנהלת המיתולוגית של תיכון חדש. כידוע, מדובר בזמנים שבהם מערכת החינוך עוד התעסקה בעיצוב תודעות.

"תנועת הנוער השומר הצעיר עיצבה את האופי שלי, זאת היתה האוניברסיטה שלי. זאת לא היתה סתם תנועת נוער. עד היום יש לי קשרים עם המדריכים שלי, שהם בני 90 עוד מעט. לימדו אותנו ללמוד, לחשוב, להבין, לנתח סיטואציות, לראות מה קורה סביבנו וגם כל מיני רגישויות אמנותיות. ואת זה גם קיבלנו מטוני הלה. עד היום אני קורא לה אמי הרוחנית. היא בשבילי הסמל של ההומניזם בהתגלמותו. אצלה למדנו שילר וגתה. מי ידע מי זה קפקא בארץ בשנים האלה? אצלה היה קפקא".

 

אחרי שילר הפליג קדר שמאלה, אל עבר המפלגה הקומוניסטית, עד שבהיותו סטודנט בלונדון הגיע לידיעתו הנאום של חרושצ'וב על פשעיו של סטלין. "בא אלי חבר ואומר לי 'תשמע, יש נאום כזה וכזה של חרושצ'וב'. אמרתי לו תפסיק להשמיץ, איך אתה מדבר? ואז אני קורא בעיתון את נאום חרושצ'וב המלא. זאת היתה מכה. איך יכול להיות דבר כזה? שקומוניסטים יהיו בלתי מוסריים? שקרנים? רוצחים? מענים? איפה ההומניזם העמוק? איפה הפואמה הפדגוגית של מקרנקו שעליה גדלנו?

 

"באותו זמן לא עשיתי תפנית רעיונית אלא פוליטית והתרחקתי מהמפלגה, אבל עם הרעיונות הבסיסיים של שני מורים: תומס מורוס עם האוטופיה שלו וארסמוס מרוטרדם על הסכלות האנושית. אלה המורים הכי טהורים שיכולים להיות להומניזם ובהם אני נתלה".

 

דן נגד הגדר

באמנות שלו משתמש קדר בעולם המושגים החזותי של הציונות. הוא מצייר כרזות הרואיות בגרפיקה של ראשית הציונות, כרזות ששימשו להאדרת המפעל הציוני וכעת משמשות אותו לביקורת על אותו מפעל ממש.

 

בקטלוג התערוכה כותב אורי אבנרי שקדר מתאר את תקופת התום שהיתה מבוססת על התכחשות לצד האפל של המפעל הציוני. "בתערוכה אני נוגע בשורש של מה שקורה היום", הוא מסביר. "כשהתחילה הציונות זה היה חלום. להשתחרר אחת ולתמיד מ'הגולה', מהיות היהודי נרדף, שקוע בדתו ובתרבותו, מנותק מהסביבה. הציונות שכחה פרט אחד קטן — שפה חי עוד עם אחד.

 

"הדיבור היה על ארץ ריקה, שוממה, הבה נעלה לציון ונפריח את שממת המולדת. יש בה ערבים? מה זה חשוב. והאש התחילה לבעור, האש שאנחנו אוכלים עד היום. זאת לא תערוכה דידקטית, אם כי אני לא מתנגד למילה הזאת. להפך".

אחת העבודות בתערוכה קרויה "ארוחת בוקר בעזה". אביו של קדר היה מודד מוסמך במשרד המדידות המנדטורי והיה אחד האחראים לסימון הגבולות בין פלסטין ומצרים. בשל צורכי העבודה, בשנת 26' עברו הוריו של קדר להתגורר בעזה למשך שנתיים. הם היו מיודדים עם ראש עיריית עזה, עומר אפנדי סוראני.

 

בעבודה שמציג קדר, ראש עיריית עזה וסגנו יושבים לשולחן עם הוריו של קדר במופת של ידידות ושכנות טובה. קדר סבור שזהו החזון של ארץ ישראל, שייעלם במהרה לטובת שפיכות דמים. יש לו ביקורת חריפה על הדמוקרטיה הישראלית ועל בג"ץ. חרף מצבו הבריאותי וגילו האש הפנימית שבו עדיין בוערת. כשהוא מדבר על הנושאים האלה בלהט אני כמעט מצטרפת אליו למהפכה.

 

"למה הגענו לשבר הזה? אני כבר לא מדבר על 20 אחוז מאזרחינו שקיימים למחצה בדמוקרטיה הישראלית. מה זה כל השפיטה הזאת? כשהדברים מגיעים לביטחון, בית המשפט העליון הוא כמו כלב. יושבים שם אנשים מלומדים, רציניים, חלקם ראויים להערכה רבה וחלקם שופטים כמו כלב שהזנב שלו בין הרגליים".

 

קדר אומר שאם היה היום איש קצת יותר צעיר, "באיזה 60 שנה", היה מצטרף אל האנרכיסטים: "הם עושים עבודה. אני אמנם איש גוש שלום, אבל הייתי מצטרף אליהם, לחטוף, להחטיף ולפרק את כל הדבר הנורא הזה. כי עצם קיומנו נעוץ בנושא הנורא הזה ששמו גדר, ששמו כיבוש. מה נהיינו? מעטפות? טלנסקים? מה זה הדבר הנורא הזה? אנחנו חיים על בלימה. כל מה שאני מנסה לומר זה שימו לב, רבותי, תחשבו".

 

אז מצד אחד הוא מציע לי ללכת לאופטיקאי כשאני מאשימה אותו באופטימיות ומספר שהוא חושש לקיומנו. מצד שני, הוא מודה שלהרים תערוכה זה מעשה אופטימי. "אם לא ייפול עלינו איזה מטאור, אני משוכנע שהדרכים יובילו אל מהפך אנושי. כל מה שקורה היום מוליך אותנו לשם יותר ויותר מהר בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות, בגלל שהעולם הולך ומצטמצם והזמנים של האימפריות הולכים ומצטמצמים. גם האימפריה האמריקאית הולכת ומצטמצמת, משמע שהאפשרויות של המהפך הזה הולכות ומתקרבות".