העולם כולו ומדינת ישראל יצאו השבוע מגדרם למראה שתי דמויות פוליטיות שהגיחו בסערה אל קידמת הבמה הפוליטית - העולמית והישראלית. ברק אובאמה בארצות הברית, ובני בגין בישראל. שניהם זכו לקבלת פנים חמה, מפרגנת, לחיבוק גדול מהציבור. התופעה הזו מצריכה הסבר. מה יש בהם שאין באחרים? מדוע הציבור אמר את דברו לגבי שניהם בצורה ברורה כל כך ?
הודעתו של בני בגין כי הוא חוזר לזירה הפוליטית סחטה קריאות התרגשות ואהדה. גם יריבים פוליטיים מרים הזדרזו לברך את בגין על חזרתו למגרש. דקות ספורות בלבד אחרי הודעתו של בגין הוצפו אתרי האינטרנט בתגובות חמות ונרגשות של טוקבקיסטים - שרובם ככולם הביעו שמחתם, תקוותם, ברכתם והתרגשותם לנוכח המהלך של בני בגין.
דבר דומה, אם כי בעוצמות ובהיקפים של ארצות הברית קרה עם אובאמה. אנשים עמדו שעות בתור להצביע. אנשים בכו מהתרגשות. העוצמות הרגשיות והחברתיות מול תופעת אובמה היו חריגות. אפשר לנתח ולהתפלסף על העניין עד בלי סוף. אני אתייחס לנקודה אחת משמעותית המחברת בין הדמויות ובין המקומות.
הציבור מאס בפוליטיקה העסקנית הקטנה והבינונית. הציבור מאס בצביעות, ברדידות ובשחיתות. אנשים מחפשים משהו אחר. מנהיגות אחרת, אמינה,רצינית, הגונה וישרה. יש כמיהה למשהו צנוע יותר, אותנטי יותר, ערכי יותר.
אובאמה הביא איתו משב רוח חדש, מרענן, צעיר, אחר. לא עוד עסקן קטן, לא עוד מדושן עונג נציג הממסד השבע, אלא משהו אחר, המבטא את הכמיהה למנהיגות אחרת, לסולם ערכים שונה, לאמת אחרת.
כל ציבור אמר את זה בשפתו ובמקומו - אבל אמר אותו דבר. הציבור לא מוכן לקבל מנהיג סוציאליסטי המדבר על קפיטליזם חזירי ממרומי מגדלי אקירוב. הציבור לא מוכן לקבל ראש ממשלה אפוף מעטפות ועשן סיגרי יוקרה המדבר על יושרה והגינות.
יש תהליך של מאיסה בפוליטיקה הקלאסית, המנוונת והשמרנית. יש תקווה לסוג וסגנון אחר של מנהיגות, ואת זה אולי מבטא הציבור בקבלת הפנים שלו לשתי הדמויות שהזכרתי. העסקנות הקטנה והמושחתת המאיסה את עצמה. העולם רוצה משהו גדול, אמיתי וישר לנוע אחריו אל היעדים.
בסך הכל המערכת הפוליטית מטפחת ונותנת מקום להרבה בינוניות. אין בה מקום ומרחב לכוכבים, לדמויות אחרות המייצגות כיוונים ורוח אחרת. תרבות הקומבינה דחתה מעליה כל ניסיון לייצר איזה אובמה משלנו. התחושה היא שהעסקנות הבינונית והמושחתת לסוגיה השתלטה על מוקדי הכח וקבלת ההחלטות. שאין מה לעשות כי הכל רקוב, וכי אדם טוב ונורמלי מן היישוב הרוצה לתרום - יתרחק וירחיק עצמו ונפשו משדה המוקשים הפוליטי, ודאי המוניציפאלי.
מבט מהיר על הדמויות והמפלגות בישראל לא מוסיף איזו שמחה וגאווה בליבותינו. אותם שמות, אותן דמויות, גם אם החליפו מפלגה או המפלגה שינתה את שמה, חוץ מקוסמטיקה פה ושם - המערכת הישראלית לא תפרגן ולא תיתן לאובאמה ישראלי לצמוח. יחפשו אותו בפינה, ולא יתנו לו אפילו מאה שניות של חסד.
קבלת הפנים לאובאמה, לבני בגין, ולאנשים כמו בוגי יעלון ודומיהם – מבטאת ייאוש ואכזבה מהקיים, וזעקה גדולה לפוליטיקה ופוליטיקאים מסוג ומזן אחר. יש צפייה לאנשים ולמנהיגות עם חזון, עם אמת, עם יושר, עם צניעות, עם הגינות, ובעיקר עם איזה שאר רוח, הלוקח את הפוליטיקה למקום גבוה יותר מהעסקנות המאוסה המוכרת לנו כל כך עד זרא.
דמות שכזו עולה על במת האנושות בפרשת השבוע - אברהם אבינו. איש שייקרא - נשיא אלוקים. איש שדלתו וליבו פתוחים לכל אדם. איש של חסד ושל אמת. איש של אמונה ושל ביטחון. איש שעומד בניסיונות קשים ויכול להם. איש שלוקח אחריות ולא מטיל אותה על אחרים. איש שהולך לתקן את העולם ומקפיד לא ליהנות מחוט ועד שרוך נעל. אברהם חולל את המהפכה הגדולה בתבל - מכוח אמונתו המוצקה, אהבת האדם האיתנה, מסירות הנפש הגדולה, והחזון האדיר שלו.
האנושות חיכתה עשרים דורות מאדם הראשון עד שזכתה לאברהם אבינו. זה שהתהלך את העולם ואת האלוקים בנחישות ובתמימות,וכשהוא הגיע כולם חשו - שזהו זה. זה מה שהעולם צריך.
אפרוריות הבחירות המוניציפאליות, בינוניות ועמימות המסרים, השטאנציות השבלונית של התעמולה, הסיסמאות הנבובות, ההבטחות חסרות הכיסוי, ותרבות המסחרה והקומבינה - הרחיקו בין הבוחרים לנבחרים. אולי משב הרוח המרענן הנושב מארצות הברית, וקבלת הפנים החמה לבני בגין, מעידים על הרצון והצורך בשינוי המבנה המפלגתי והפוליטי והאנושי, ברצון וצורך במנהיגות אחרת, וביצירת חברה ועולם ראויים,הגונים, ערכיים ומוסריים יותר.