הלחץ הכבד של המערכת הפוליטית וההסתדרות, החזיר את פקידי האוצר לשולחן הדיונים במטרה לגבש רשת ביטחון לחוסכים.
כפי שנראה כעת, עיקרי התכנית כוללים הגנה מוגבלת, לחוסכים בני 60 ויותר, העומדים לפני פרישה. כמו כן, אותם נפגעים שיבקשו את ההגנה הזו, יידרשו לעמוד במבחני הכנסה (מתחת לפעמיים שכר המינימום, כ-7,700 שקלים). בנוסף ההגנה תינתן מהמועד שבו תאשר הכנסת את הצעת האוצר, כלומר לא תופעל רטרואקטיבית מתחילת המשבר בשוק ההון.
פרסום התכנית בכלי התקשורת הביא לגל של תגובות, חלקם תומכות ורובם עויינות. האם תכנית האוצר נכונה או שמא עדיין נשארו חורים גדולים ברשת?
פרופ' בן ציון זילברפרב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, מאמין שההיסוס של האוצר הביא להחלטות כפויות: "האוצר היה עסוק בלהיות צודק ולכן לא היה חכם. הוא לא השכיל להעריך את הלחץ הפוליטי שייווצר ממה שנקרא 'רשת ביטחון' ולכן הוא מוצא את עצמו במגננה שעשויה לעלות למשק כסף רב.
חשוב להדגיש שבעולם אין מדינה שבה הממשלה נדרשה לרשת ביטחון לחיסכון הפנסיוני. אין הצדקה כרגע לפצות על הפסדים שנמדדים מנקודת השיא. ולכן ההצעה של האוצר שנפצה רק את מי שהכנסתו נמוכה וזקוק לכך באמת היא מוצדקת כי היא נוגעת לאותם אלו שיהיה להם קשה לחיות בכבוד אחרי הפרישה".
ואלם, לדברי זילברפרב, עדיין בתכנית של האוצר אין בכדי לפתור את בעיית כדור השלג: "אנשים רואים את התשואות, את הכותרות בעיתונים ומחליטים לפדות את קופת הגמל או קרן הפנסיה, לא בגלל שהם זקוקים לכסף, אלא בגלל שהם מפחדים שהכסף ילך ויעלם.
אני חושב שפה היה צריך לעשות מעשה. המדינה היתה צריכה להגיד: אנחנו עושים תמונת מצב מה היה ערך קרן הפנסיה ביום מסוים. אנחנו מבטיחים שמי שלא יפדה ב-3 שנים הקרובות, כשיבוא למשוך את הכסף , יקבל את מה שהיה לו היום.
בנוסף, מי ש'יחזיק מעמד' במשך 5 שנים, יקבל את מה שהיה לו היום, בתוספת ריבית נמוכה. אני חושב, עד כמה שניתן להעריך, שהסיכון שהממשלה לוקחת על עצמה, בעניין הזה, הוא קטן מאד.
כולם מאמינים שבטווח זה השווקים יתאוששו ואז גם אם יגיע המועד, הממשלה לא תידרש להשקיע ולו שקל אחד. זה מה שימנע את כל הפאניקה, כי החוסך יאמר 'יש לי ערבות ממשלתית'. חלק מהפיצוי לחוסך צריך להיות מושת גם על הקרן המנהלת, אחרת זה יעודד לקחת סיכונים.
ההתמהמהות הזו של האוצר עד היום, תביא להחלטות כפויות שיגרמו באמת נזק, כמו הדרישה להחזיר את החסכונות למצב שלהם בינואר 2008. זה אבסורד, המדינה אחראית לכך שאנשים ירוויחו ותקבע את המניות בשיא העליה שלהם - זה דבר חסר כל הגיון וצדק".
פרופ' בני לאוטבך, ראש תחום מימון בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר-אילן טוען שנעשתה רק חצי עבודה: "מה שנעשה הוא צעד ראשוני, אבל לא מספיק. חבל לדחות את הצעד הממשי. ההגבלה של בני 60 פלוס היא לא במקומה, יש אחרים שנפגעו גם כן, כך שכל 'חיתוך' שיעשה הוא יהיה שרירותי. אולי יש מקום לתת תנאים טובים יותר לבני 60 פלוס, אבל הבעיה במתכונת הנוכחית לא תיפטר - לא יעצרו הפדיונות והציבור לא יירגע.
במדינות העולם המערבי הנאור, הביטוח הלאומי מכסה את הרובד הראשוני של החיים לעת זקנה, במקום קצבת זקנה של 1,800 לחודש כמו בישראל, שם מקבלים פי שניים, כך שלמעשה הממשלה מספקת לך את כספי החסכונות הפנסיוני. אנחנו לא דאגנו מספיק ליוצאים לפנסיה. הממשלה כיוונה את האנשים לחסוך באופן עצמאי והציבור מושך כספים. לא רק שהוא הפסיד כסף, הוא בזבז הרבה לצריכה, אי אפשר להשוות את מצבינו למדינות האחרות.
אדם שעומד כרגע בפני החלטה אם למשוך או לא למשוך את הכסף בסופו של דבר עלול לעשות טעות ולהתחרט על זה, הממשלה צריכה לעזור לו שלא יתחרט. אני לא חושב שזה יעלה הרבה, מדובר במיליארדים בודדים. הם ישמשו רק למי שיפרוש בשנה-שנתיים הקרובות עד ששוק ההון יתאושש. הבטחה כזו של הממשלה תסייע לגמלאים ולאלו שנקלעו בעל כורחם למצב. מי שיצטרך לפרוש בעוד 5 שנים, לא יצטרך כלל את התמיכה, בסופו של דבר.
אפשר לעשות רשת ביטחון מדורגת - ידאגו לבני 60 בצורה יותר רחבה מגילאים נמוכים יותר. לא פותרים את הבעיה בזה שפותרים שליש או חצי ממנה.זה פתרון פחדני, אנחנו במלחמה וצריך לקחת סיכונים.
לאוטבך מוסיף: אם האוצר יתחייב לרשת ביטחון, בעתיד תהיה לו מוטיבציה שלא להשתמש ברשת, אחרת זה יעלה לו כסף, תהיה לו מוטיבציה לבנות מדיניות כלכלית נבונה יותר, גם בתחום הרגולציה, זה יהיה תמריץ להתנהג נכון בשנים הקרובות.
ד"ר מיכאל שראל, כלכלן ראשי בקבוצת הביטוח והפיננסים הראל, מבין את גישתו של האוצר: "אני חושב שהשיקול של האוצר מאד מובן בהתחשב בגרעון הצפוי. הם חוששים מאד מהגדלת הגירעון בפריסת רשת ביטחון שתעלה הרבה כסף. יש פה ירידה ניכרת בהכנסות ממיסים בחודשים האחרונים וכנראה שהגירעון בפועל יהיה גדול יותר ממה שתוכנן בתקציב. כל פעולה כזו עלולה לגרום נזק בעליית פרמיית הסיכון והורדת הדירוג של ישראל ובכך הנזק יהיה גדול מהתועלת.
אני מעריך שבאוצר מכוונים, ובצדק, לסיוע לשכבות החלשות דווקא. אם יכנסו לתכנית רחבה יותר של רשת ביטחון, יש חשש שמנהלי ההשקעות דווקא יגדילו סיכונים, כי האוצר כביכול יכסה את ההפסדים. לכן באוצר לא כל כך אוהבים את זה. אין הרבה הגיון כלכלי בהצעות לפריסת רשת ביטחון גורפת. יש תופעה בעייתית כלל עולמית של אג"ח קונצרנים. הגופים המוסדיים בכל העולם מצמצמים רכישות של אג"ח מתוך רצון למנוע סיכונים וזה קורה גם בארץ. אין לאוצר אפשרות לפתור את הבעיה הזו. אם המשבר בעולם יתמתן אז אז גם הבעיה הזו תיפתר".
יוני טל, מנהל ההשקעות הראשי בקבוצת הביטוח מנורה מבטחים מצביע על כשל השוק כמקור הבעיה: "נראה שהמהלך של האוצר הוא נכון. הציבור הצעיר יותר - עד גיל 55 בערך, מי שחסך לאורך שנים, יחזיר את ההפסדים ויצא מרוויח. הקבוצה הבעייתית היא אותם חוסכים מבוגרים אליהם מתייחס האוצר. הפתרון הזה עונה לאדם ספציפי מבחינה סוציאלית, זה מובן לגמרי, אבל זה לא פותר דבר בבעיה עצמה.
זה גם לא פותר את בעיית הפאניקה, זה לא מה שיגרום להרגעת החוסכים.
הנקודה המרכזית היא הבעיה בשוק האג"ח שסובל מכשל כתוצאה ממכירות מתמשכות. פיתרון הבעיה הזו יעזור גם לשוק ההון, גם לבנקים וגם לאותם חוסכים".
לדברי טל לא מדובר בתכנית יקרה, ולא מדובר בעזרה לחברות. "אני חושב שגם האוצר ירויח מזה. אפשר להגדיר מראש את הסכום. אני מקוה שהבעיות תיפתרנה, אבל יש סיכונים היום וזה מה שמשפיע על הצרכן שגורם לו גם לרכוש פחות ולהשפיע לרעה על הנעת הכלכלה. ההרגעה היא במעשים, לא רק בדיבורים".
רונן טוב, מנכ"ל מגדל מקפת: לא רואה פתרון כלל: "מה שהאוצר מנסה לגבש לא נראה לי ישים. יש הרבה בעיות בהטמעה של תכנית כזו ומעבר לכך יכולים לבוא חוסכים שאינם נכללים בקריטריונים ולפנות לרשויות משפטיות בטענות שונות כגון 'למה בני 60 זכאים ובני 59 לא?'
גם הדיבורים על רשת ביטחון רחבה יותר אינם ברי ביצוע, לדעתי זה רק מאיץ את ההיסטריה. לי אין מודל שיכול לתת מענה לכל הבעיות הללו וספק גדול אם יש כזה בכלל".