למי מסייע המצור על עזה?

האם ישראל מייצרת רק עוד זעם בקרב תושבי הרצועה ואין סיכוי שכך תקדם את שחרור שליט ותמנע ירי קסאם, או שיש דווקא להגביר לחץ, במיוחד על האסירים, כדי לקדם זאת?

ילדים רעבים יגרמו להפסקת ירי קסאם? / אורלי נוי

ההתנהלות המתעתעת שאפיינה את ממשלת אולמרט מול הזירה הפלסטינית במהלך כל כהונתה מגיעה לנקודת השיא – או שמא נקודת השפל – דווקא בערוב ימיה: בעוד ראש הממשלה ממשיך לקיים פגישות מחוייכות ולהזות תוכניות שלום, מצהירה שרת החוץ שלו בפני מזכ"ל האו"ם כי אין לישראל כל כוונה להפסיק להרעיב את מליון וחצי תושבי רצועת עזה הנצורים.

 

הימים בישראל, כידוע, הם ימי בחירות, ושרת החוץ מעוניינת להפגין נחישות שרבים פקפקו שביכולתה לספק, גם אם על חשבון מעמדה הבינלאומי של ישראל עליו היא אמונה מתוקף תפקידה. אז נכון שמזכ"ל האו"ם נוזף, ונכון שהמלך עבדאללה חרד עד כדי זימון בהול של ראש הממשלה ושר הביטחון למעונו, אך ממשלת ישראל בשלה: המצור על עזה לא יוסר כל עוד נמשך ירי הקסאמים על שטחי ישראל.

 

כמובן שאיש אינו מטיל ספק בזכותה ואף בחובתה של הממשלה לספק ביטחון לתושבי הנגב, אך יש מקום להזכיר כי הרגיעה בין ישראל לחמאס, שנמשכה כחמישה חודשים, הופרה בעקבות פעילות צבאית ישראלית בעומק רצועת עזה, שנענתה במטחי הקסאמים. פעולה זו היא עדות נוספת לכך שישראל עדיין רואה את רצועת עזה כשטח הנמצא תחת שליטתה המוחלטת לכל דבר ועניין, ושומרת לעצמה זכות לעשות בה ובתושביה כבשלה. סוג של כיבוש בשלט-רחוק.

 

יש משהו מבעית בקלות בה יכול שר הביטחון הישראלי, בהבל פה, להפסיק את זרימת חייהם של כמיליון וחצי איש. ההחלטה הלאקונית בדבר "הפסקת העברת הסחורות לרצועה" מתורגמת מזה כחודש ימים לקיום בתנאי הישרדות בעזה. בהיעדר סולר תעשייתי, היכולת של תחנת הכוח בתחומה נפגעה קשות, מה שגורם להפסקות חשמל יומיות של שש עד עשר שעות; אצל משפחות רבות נגמר גז הבישול והן מבשלות את ארוחותיהם על אש ופחמים בחצרות הבתים; מלאי הקמח צפוי להיגמר תוך יום-יומיים, וכבר כעת מורגש מחסור חמור בלחם במאפיות. עונת החורף, שאינה מכירה בגבולות לאומיים, מזדחלת כבר גם לסמטאות הרצועה.

 

האם אהוד ברק באמת חושב שילדי עזה הרועדים והרעבים הם הפיתרון שיביא להפסקת ירי הקסאמים על הנגב? ובעודה מפירה בבוטות את הדין הבינלאומי האוסר מפורשות על הענשה קולקטיבית של אוכלוסיה אזרחית, האם הציבה לעצמה ממשלת ישראל קו אדום כלשהו אשר מתחתיו היא תפסיק את המצור האלים? האם רק תמונות של גוויות מוטלות ברחובות תשים קץ למדיניותה הבלתי מוסרית?

 

במקום אחר, נשיא המדינה וחתן פרס נובל לשלום שמעון פרס זרח כחתן ביום כלולותיו כאשר הוענק לו תואר האבירות על ידי מלכת אנגליה. לאחר מכן נפגש עם הנסיך צ'ארלס, והפציר בו לפעול למען שחרורו של גלעד שליט. טוב עושה פרס כשהוא מסב את תשומת הלב העולמית לסוגיית שליט, אך בהביטו לעבר רצועת עזה כדאי שיטה אוזן גם לדבריה של כלת פרס נובל לשלום אחרת, מרייד מגווייר, שקראה לשלול מישראל את חברותה באו"ם עקב התעלמותה הבוטה מהחלטות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

סֶר פרס, הפוליטיקאי הוותיק, מבין בוודאי את משמעות הדברים לגבי מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא גם יודע היטב כי ההתעמרות בתושבי הרצועה לא תזרז את שחרורו של שליט ולו ביום אחד, כיוון שהמפתח להשבתו יושב בבתי הכלא בישראל ולא בסמטאות עזה הגוועת.

 

ממשלת ישראל יכלה להשיב את גלעד ימים ספורים לאחר שביו, אך היא בחרה להתעלם מדרישות החמאס – שרק הולכות וטופחות עם הזמן – ולשחרר תחת זאת אסירים אחרים כמחווה ריקה מתוכן לאבו מאזן, כיוון שהיא לא מצליחה לגייס את האומץ והיושרה לעשות את המתבקש כדי לחלץ את שני העמים ממעגל האימה והכאב.

 

ישראל יכולה להמשיך ולהתעלם מהביקורות הבינלאומיות המחריפות והולכות נגדה, או לרמוז, כדרכה, כי מדובר בביטויים של תפיסות אנטישמיות; אך אם תבחר לעשות כן, ייתכן שבמקביל להודעות המופרכות לתקשורת יצטרכו בצה"ל להתחיל להזיע גם על הכנת כתבי הגנה לבית המשפט הבינלאומי בהאג.

 

לחץ הכרחי על חמאס / מיקי גולדווסר

שני מנופי לחץ אפשר להפעיל על החמאס כדי לשחרר את גלעד שליט. אלא שממשלתנו לקתה בפחד מביקורת, קודם כל מבית ואחר כך – מבחוץ. למה אני מכוונת? קמים ארגוני זכויות אזרח למיניהם וצועקים חמס למראה כל תמונה מבויימת של "סבלם" של תושבי עזה. לא אומר שתושבים רבים באמת לא סובלים. אולם הם בחרו להישאר בסבלם.

 

מעבר לכך, כבר הורגלנו בביומם של אנשי החמאס בתמונות "מזעזעות" כמו של תושבת שיולדת על הכביש ליד מחסום. ואבוי! החיילים לא הניחו לה לעבור לבית חולים בישראל. והיכן בתי החולים והאמבולנסים בעזה שנתרמו בעבורם כספים רבים?

 

אבל עִזבו. נמאס כבר מיפייפות הנפש הכל כך חד צדדית. החמאס כה מודע לחולשות שלנו והוא מיטיב לנצלן. אין מחסור בדלקים ולא במזון בסיסי. צריך רק לשאול אצל מי זה נמצא. בידי החמאס ומקורביו. כך גם התרופות ויתר השירותים. נמאס מחולשתה של הממשלה שלנו, הנכנעת לקולות האלה. הנתפסת במלכודות האלה.

 

והיכן הקריאה בעבור גלעד? בכנס שדרות דיברו אנשי הרווחה על חוסר בתקציב כדי לשקם אסירים-עבריינים צעירים בארץ. מישהו חישב פעם איזה סכום עצום היה אפשר לחסוך אילו נתנו לאסירים הביטחוניים רק את מה שמגיע להם לפי אמנת ז'נבה? הייתי מצפה שממשלת ישראל תיתן להם את מה שמקבל גלעד, אבל הם מקבלים פי כמה וכמה מעבר למה שדורשת אמנת ז'נבה. הם מקבלים ארוחות שוות לחיילי צה"ל ומצרכים יקרים לבשל ארוחות גורמה בחדריהם, הם מקבלים מגזינים, ספרים, טלוויזיות ולימודים לתארים. הם מקבלים חדרי כושר, הם זוכים לטיולים לאורה של השמש החמימה מעבר לשעה אחת קצובה. הם מקבלים טיפולים רפואיים יקרים, ביקורי צלב אדום וכמובן את ביקורי משפחותיהם.

 

תעשו חשבון: אם רק ייקחו להם את הטלוויזיות, הלימודים הגבוהים, האוכל המשופר, חדרי הכושר, הטיפולים היקרים שהם מעבר לתחזוקה רגילה, היינו יכולים להגדיל את התקציב לטיפול בנוער הישראלי שנפל לעבריינות, וניתן היה להחזיר לפחות חלק מהם למעגל החברה. לחיים נורמטיביים. חבל. עבור הנוער שלנו לא קמים ארגוני זכויות האדם, להצילם.

 

כמה כסף נשפך לטובת צדקנות ופחד בקורת תחת איצטלת הומאניות? אנחנו במזרח התיכון. אם לחמאס אין שמץ של הומאניות כלפי גלעד ולנו יש אפשרות ללחוץ את המשפחות של האסירים הבטחוניים, האם זו לא חובתנו קודם כל לדאוג לחייל שלנו? לצעיר שאנחנו שלחנו להגן עלינו? זהו המנוף הראשון להצלתו.

 

המנוף השני להצלתו טמון בכספים האדירים שמועברים לחמאס. האם מישהו יכול להסביר לנו, פעם אחת ולתמיד, את פשר העברת הכספים הללו? ולא באמצעות תשובות לא משכנעות על חוסר רצון לתת לבנקים הפלסטינים לקרוס, או על החובה להעביר לפלסטינים את משכורתיהם.

 

מחודש לחודש מרחיבים אנשי החמאס את מספר מקבלי המשכורות ודורשים יותר ויותר כספים. היעילות של ניהול עזה ממש מקרין עלינו: מערכות עירוניות משופרות שמחייבות תוספת בכוח אדם. צאו ולימדו (אני צינית). הכל שטויות. הדברים מחייבים בדיקה מעמיקה של מי קשור למי, ולמה מעבירים סכומי עתק לעזה. לישראל אין שום פיקוח על הכסף מהרגע שהועבר לשם. אם כבר מזרימים סכומי עתק לחמאס, הם צריכים להיות אך ורק בתמורה לגלעד. דמי כופר נפשו.

 

אני מאמינה שלחץ אפקטיבי ומעשי, לא של סגירה ופתיחה של המעברים מדי פעם, אלא לחץ מעשי על תושבי עזה, הוא שיוכל להביא לפיתרון, הן של סוגיית גלעד ואולי אף של סוגיית החמאס בכלל.

 

לקראת הבחירות, החברה הישראלית מעמידה למבחן את המתמודדים. מי שהמורל, המוסר והערכים העליונים של מדינה אחראית על חייליה חשובים לו יותר מתככנות וספינים תקשורתיים, יחזיר עכשיו את גלעד, ובו נאמין.