מגששים באפלה

רוב הסרטים במארז "הגשש החיוור" צלחו את מבחן הזמן. חבל שלא שולבו בו תוספות שהיו מצדיקות את ההשקעה, מלבד התסריט החלקי לסרט ההמשך של "גבעת חלפון"

 

שני יהלומים אלקטורליים מעטרים את המארז החדש של סרטי "הגשש החיוור" שיצא לאחרונה. האחד הוא "הגשש החיוור", שתמיד היה אחד מעמודי התווך של הישראליזם ומאז לכתו בטרם עת של ישראל פוליאקוב כולם מתגעגעים אליו אפילו יותר. השני הוא אסי דיין, שלמרות שהוא עוד מתהלך ביננו, נדמה שאת רוב המאמצים שלו הוא משקיע במשחק החיים הפרטי שלו, וכשרונו המדהים והחד פעמי מתבטא בעיקר במכירת ראיונות-מצוקה. שניהם, הגשש ואסי דיין, יצרו שלוש קומדיות קאלט, שאחת מהן התגלגלה להיות הקומדיה הפופולרית ביותר בתולדות המדינה.

"הגשש החיוור". מעמודי התווך של הישראליזם (צילום: מיכאל קרמר)

 

"הקרב על הוועד", "שלאגר" ו"גבעת חלפון אינה עונה" הם שלושה מתוך ארבעת הסרטים שמרכיבים את "אוסף סרטי הגשש החיוור". את שלושתם כתב דיין (חלק בשיתוף עם נפתלי אלטר), ושניים מהם גם

ביים. הגלגל הרביעי במארז, הסרט "השכונה שלנו" שביים אורי זוהר ושיוצא בפעם הראשונה ב-DVD, הוא ללא ספק הכבשה השחורה באוסף הזה.

 

למרות שהוא קיבץ יחד חבורה מכובדת של יוצרים – הגששים עצמם, שבשנה ההיא סגרו חמש שנים כהרכב, שייקה אופיר, גדעון זינגר וגדי יגיל, שהיה אז סופרסטאר – התוצאה היא קומדיה איטית וצווחנית, עם עלילה שגובבה רק כדי להדביק יחדיו כמה שיותר מערכונים של הגשש. זוהר עשה את "השכונה", שהוא הסבא-רבא של סרטי הבורקס, כדי לכסות על החובות שלו מסרטים קודמים שנכשלו. הסרט צולם תוך שבועיים בכלום כסף, והפך לסרט המצליח ביותר מבחינה מסחרית שזוהר הנפיק כבמאי. מה הוא עושה במארז הזה? לא ברור. אולי פוליטיקה של זכויות, אולי ממלא מקום.

 

התוספת שמבאסת

נתחיל מהבשורות הפחות טובות: החוליה החלשה ביותר במארז היא התוספות. מפאת התיישנות החומר מצד אחד ואוזלת יד ואולי חוסר רצון מצד המפיצים/מפיקים להשקיע מצד שני, התוספות הן חובבניות במקרה הטוב. לסרטים (להוציא את "שלאגר") מצורפת תוספת "מאחורי הקלעים", שכוללת ראיונות עצובים בעיקר עם שני הגששים שנשארו, לוי ובנאי, וראיון – דווקא די מציאותי – עם אסי דיין, כולם מופקים בשקל.

"גבעת חלפון אינה עונה". הסרט צולח את מבחן הזמן, התוספות לא

 

ל"גבעת חלפון" מתווספות גם שתי כתבות מ"חדשות 2", אחת המסקרת את הלווייתו של פוליאקוב והשניה את בחירתו של הסרט ליצירה הקולנועית הישראלית האהובה ביותר בכל הזמנים. בנוסף חופנות התוספות גם מערכון ארוך ומוצלח מ"ארץ נהדרת", שעושה טייק אוף על קטעים מהסרט אבל בגרסת פינוי התנחלות. ההפקה הנוצצת והיקרה של "ארץ" רק מעוררת געגועים למה שיכול היה להיות, ומעמידה באור מגוחך עוד יותר את "אחורי הקלעים".

 

ב"קטעים שירדו בעריכה" אפשר למצוא שלושה קטעים קצרצרים, בני משפט אחד לכל היותר (אחד מהם הוא פשוט צרחה של ויקטור על חייל אחד), חסרי ערך נוסטלגי או עלילתי, ושלושתם – מעשה שטן – מופיעים משום מה בטריילר המקורי של הסרט. "הקרב על הועד" ו"השכונה שלנו" מסתפקים בשיחה עם היוצרים וטריילר.

"הקרב על הוועד". תוספות חסרות כל ערך נוסטלגי

 

הגדילו לעשות המפיקים ב"שלאגר", שם שובצה פרסומת לקלאסיקות ישראליות נוספות שיצאו במהדורות DVD תחת הערך "תוספות". התחושה היא שאפשר היה, גם אחרי 30 שנה לך תזכור, לנסות לגלות קצת יותר יצירתיות באגף הזה. בכל זאת מדובר בנכס-צאן-מתכת-כלשהי של ההומור הישראלי.

 

כמעט אבל לא

מתוך 11 סרטים בהם השתתפו הגששים, אין ספק שאלה שכתב עבורם דיין הם המוצלחים ביותר. מצד שני, כל הסרטים במארז משודרים בתדירות כזאת או אחרים במועדים לשמחה בטלוויזיה, חוץ מזה שלא, וגם לזה יש, כאמור, סיבה טובה.

 

אי לכך, הבונבון במארז הזה הוא ללא ספק התסריט החלקי של מה שאמור היה להיות סרט ההמשך של "גבעת חלפון אינה עונה". דיין עמל בשנים האחרונות על התסריט עם השותף הוותיק שלו אלטר, אבל עבודת הכתיבה הלכה והתארכה, והסבלנות של המפיקים, משה אדרי וחיים מקלברג, הלכה ואזלה. גם שלושת הגששים שבהתחלה הביעו עניין בהפקה ואפילו חתמו על הסכם השתתפות בסרט, הלכו ונסוגו ממנו. בסופו של דבר תוקף ההסכמים פג, וכאילו כדי לוודא שסרט המשך כזה לא יקום, זימן אליו אלוהי הקולנוע את פוליאקוב והשאיר אותו לצידו.

 

אדרי ומקלברג כבר הוציאו לא מעט עצבים וכסף על התסריט הזה, שכרגע היה לא יותר מכמה אותות דיגיטליים בהארד-דיסק של דיין, ומן הסתם ביקשו לסחוט מהלימון הזה כמה שיותר מיץ וצירפו אותו למארז. התסריט הוא טיוטה שניה (בדרך כלל כותבים לפחות שש, אבל דיין מעיד על עצמו שהוא מוכשר, כך שהוא מסתפק בשלוש) של רבע מהסרט במקרה הטוב. הוא מתאר את התעוררותו של ויקטור (שייקה לוי) אחרי 30 שנה של תרדמת, כשבמקרה שלו 30 שנה והוא דווקא זוכר.

"גבעת חלפון". התסריט לסרט ההמשך מצדיק את צאת המארז

 

כמו "שלאגר" ו"גבעת חלפון", גם סרט ההמשך אמור היה לשלב סאטירה חברתית על כל מיני חולות רעות כמו שחיתות, אוליגרכים, פלאפונים ושאר מריעין בישין שנספחו על הדרך לחיים המודרניים, עם פאנצ'ים עממיים ולא מזיקים.

 

במסגרת העלילה מקים סרג'יו (פוליאקוב) בית ספר שמלמד ערבים להתחזות לרומנים כדי לקבל עבודה אצל היהודים ומוכר את "בית מנוחת הלוחם" שג'ינג'י (גברי בנאי) הוא הקב"ט הבלעדי שלו לאוליגרך רוסי, תמורת חומרי גלם לקקאו. ויקטור מתעורר רק כדי לגלות שהבנק בו הפקיד את כל כספו נבזז על ידי בלונדינית נחמדה אחת, ושסרג'יו גם גנב ממנו כליה. בין לבין נרשמה גם הופעת אורח של החבר קוקאין (אם תהיתם, דיין הפיל את הזכות הזאת בחלקו של סרג'יו) ושלל אבחנות על אשפוזים ותרופות.

 

לחיי השיוודים שבדרך

קשה לקבוע בוודאות אם התסריט עומד בסטנדרט שהציב הסרט הראשון, וכרגע גם האחרון, בסדרת "גבעת חלפון". קודם כל כי מדובר בסרט פולחן, ולך תעמיד תחרות למיתוס. אבל אם הוא נופל ממנו, זה ממש במעט. הקריאה בתסריט מענגת

בזכות ההתכתבות הבלתי פוסקת עם הדמויות שכבר הקימו היאחזות מבוססת בתת המודע הקולקטיבי של ישראלים באשר הם, ואפשר לשמוע אותן מדברות מתוך הטקסט.

 

התסריט עצמו מתעלה לפעמים אל ההזיה הקיומית באופן שמזכיר את "שמיכה חשמלית ושמה משה" של דיין, אבל בשביל זה כנראה יש גם טיוטה שלישית - או לפחות היתה אמורה להיות. בשורה התחתונה, אם להסתמך על התסריט המצורף, סרט ההמשך לא היה מבייש את הפירמה. הטקסט מספק הצצה קטנה אל עתיד חלופי וככזה יש לו ערך לא מבוטל, אולי יותר מגרסה דיגיטלית לסרט הראשון. ומי יודע, אולי יום אחד יקנו כמה נובורישים את הזכויות וישוודו את התסריט לטובת כל הנוגעים בדבר.