המנהג להזמין את כל הנוכחים בפאב לסיבוב על חשבונך עתיק, ופיננסי בעיקרו. בימי הביניים, נניח שהיבול או הבציר היו מוצלחים מאוד, נוצר אצל החקלאי עודף של מטבעות זהב ממכירת התוצרת. ובכן, מה יעשה איתו?
להזכירכם, בנקים עדיין לא הומצאו, ובפני החקלאי עמדו שתי האפשרויות הבאות: או שילך להטמין את המטמון ביער (מסוכן מאוד - הוא עלול להישדד, לשכוח את מקום המסתור המדויק או לאבד את המטבעות בגלל גשם שוטף), או שילך לפאב ויזמין את כולם על חשבונו. כך בעצם הוא ייצור חשבון חיסכון חלופי המושקע בזיכרון שכניו. ביום שבו יגיע לפת לחם - שכנו יזמין אותו לארוחה, וכך הלאה.
גם היהדות, שכידוע קיימת עוד לפני שהיו בנקים בעולם, ציוו האנשים לתת מעשר. כלומר להרוויח 10, לצרוך 9 ולתרום אחד. כך, כמו בימי הביניים, הם יצרו בעצם "בנק של טובות".
ואילו האמריקנים המציאו "מצווה" חדשה - צרוך כפי יכולתך (וגם כפי שאתה לא באמת יכול). הרעיון ההזוי מעט של "להרוויח יותר - לבזבז פחות" כנראה נשמע מופרך באמריקה הגדולה.
בואו נבחן את המקור שגרם לכל המשבר הנוכחי: הכלכלה האמריקנית עודדה צריכה חסרת רסן, ובנקי ההשקעות עודדו, בשם תאוות הבצע, לקיחת משכנתאות על 100% מערך הבית, בידי מגזרים שלמים שבישראל לא היו מקבלים אפילו הלוואה של 5,000 שקל.
את המופת לתרבות הצריכה ללא קשר להכנסה נותן הממשל בהשקעותיו הגדולות בעירק ובאפגניסטן. לאחר פיגועי 11 בספטמבר קרא הנשיא ג'ורג' בוש לאזרחיו: "צאו לצרוך". בתקופתו של בוש ירד החיסכון הציבורי לשפל, וכיום חייבת אמריקה הגדולה טריליוני דולרים לסין ולמחזיקי אג"ח אחרים שלה.
החשיבה של הממשל הקודם היוצא התרכזה בעיקר בצריכה. בוש יצא לעיתונות ודרש שיצרכו. אפילו הנגיד שלנו, סטנלי פישר, אמר כי המנוע של הכלכלה האמריקנית הינו הצריכה. גם נשק הורדת הריבית, שבו משתמש הממשל האמריקני כנגד ההאטה - מעודד צריכה, שכן אין קנס גדול מדי למשיכת יתר, ואין פרס גדול מדי בעבור השארת הכספים בפיקדונות.
נשיא הפדרל ריזרב, בן ברננקי, ושר האוצר האמריקני, הנרי פולסון, החליטו להשתמש בכל ארסנל הנשק שבידיהם: הם הורידו את הריבית למינימום (זהו. אין יותר הורדות, אולי עוד חצי אחוז ודי...), ופולסון החליט שאת כספי הסיוע החריג (שאושר כדי לעזור לבנקים) הוא מעביר לחברות האשראי, על מנת שימשיכו את החגיגה של הצריכה. בעצם, החליטו שני האדונים הנכבדים לשפוך בנזין על האש הרותחת.
בכלכלה שאני למדתי, חיסכון שווה להשקעה, ותמיד צריך להרוויח יותר ממה שמוציאים. זה נכון לגבי מסעודה משדרות, לגבי גברת ענבר מתל-מונד, וגם רלוונטי לממשלת ישראל. לאמריקה הגדולה הייתה פריבילגיה שלא הייתה כמעט לאף מדינה - העולם מימן חלק מהוצאותיה.
הדולר האמריקני היה עד לפני כ-10 שנים המטבע העיקרי למסחר בינלאומי ולשמירת פיקדונות המדינה. נפט, זהב וחיטה - כולם נסחרים בדולר, ומדינה שהיו בידיה עודפי מזומנים, כמו למשל סין ובעצם כל המדינות, שמרו את כספן בדולרים. כך, כאשר אמריקה המשיכה להדפיס כסף, היא בעצם שחקה את כוח הקנייה של כל העולם שהחזיק בדולרים.
הרעה הגדולה שהביא ממשל בוש בשחיקת הדולר היא בעצם פיחות מעמדו של המטבע האמריקני בעולם. פתאום הסינים הודיעו על העברת חלק מיתרות המט"ח שלהן למטבעות אחרים, ונשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, קרא להעברת המסחר בנפט לאירו. העולם, בעצם, אמר לאמריקנים: אנחנו לא מוכנים להחזיק עוד במטבע שאתם שוחקים כל הזמן. כך התחיל להצטמצם המימון של מדינות העולם למדיניות הבזבזנית של האמריקנים.
על רקע כל אלה, תוכנית החילוץ של ממשל הנשיא הנבחר, ברק אובמה, מראה סוף סוף ניצנים של שינוי מגמה. עם ההשקעה בתשתיות - אובמה קורא גם לחיסכון.
מעבר למס השפתיים על אנרגיה ירוקה, עולה בוושינגטון גם קריאה להחלפה של אמצעי אנרגיה בזבזניים לאמצעים חסכוניים. כולי תקווה שהתוכנית לא תתמקד בהחלפת נורות תאורה, אבל עצם הדגשת הסוגיה בעדיפות גבוהה מעידה על כך שלאנשים החדשים בממשל מתחיל ליפול האסימון - כלכלה מבוססת על רווח, ולא על הוצאה.
הכותב הוא מנהל כספים בחברה תעשייתית