מיקי קם

"המתאבק" הוא לא סרט מושלם, אבל מיקי רורק עושה בו את אחד מהתפקידים המושלמים האלה. וחוץ מזה, מריסה טומיי מציגה בו שניים מהציצים המצוינים האלה

תומר קמרלינג פורסם: 11.02.09, 21:27

יכול להיות שזה סתם כי רוחו של יצחק קלפטר מרחפת מעל הגיליון הזה, אבל אני לא מצליח להוציא מהראש משולש שבור־צלעות: מיקי רורק, המתאבק שהוא משחק ב"המתאבק", וקלפטר. שלושה גברים שצריך לב מגרניט פורצלן כדי לא לחוש כלפיהם סימפטיה, גם אם רק שניים מהם אמיתיים. שלושה שנגעו בתהילה ונפלו, קצת באשמתם והרבה כי זה חרא עולם. האמת, אם אתם רוצים תיאור מדויק של התחושה בסיום הצפייה ב"המתאבק", תקראו את מה שכותב אורי משגב על קלפטר במורד העיתון. לגבי התחושות תוך כדי, אתם יכולים להישאר בעמוד הזה.

 

אין ספק שרורק - לפני 20 שנה פריטי־בוי וסופרסטאר, לפני עשר שנים מובטל, ועכשיו גם בשיא תהילתו וגם אגלי־מאדר־פאקר - הוא הסיפור הגדול של "המתאבק", אבל אני חיכיתי לו יותר בגלל הבמאי דארן ארונופסקי. הרי האיש יצר מצד אחד את "רקוויאם לחלום", שהוא בקלות אחד מעשרת הסרטים הגדולים של עשר השנים האחרונות, ומצד שני את "המעיין", שהוא ממש בקלות אחת ההפלצות הגדולות של אי פעם. ובכן, צפירת הרגעה: ארונופסקי השאיר את ההתפלספויות חסרות הפשר על הסט של "המעיין". הוא שוב כאן כדי לספר על אנשים שלא טוב להם, וחי נפשו שהוא לא יעצור לפני שגם לנו ייעשה רע.

 

הסיפור הוא על רנדי "ראם" רובינסון, מתאבק שהיה גדול באייטיז והיום הוא חורבה - נפשית ופיזית. אירוע לב שמאיים לסיים את קריירת הזירה שלו מקרב אותו לחשפנית שהיא החברה היחידה שלו (מריסה טומיי), ולבת שהוא נטש לפני שנים (אוון רייצ'ל ווד); גאולה ודעיכה או דעיכה ללא גאולה, אלה האופציות שמציג לנו ארונופסקי באשר לעתידו של רובינסון, ולי לפחות זה הספיק לגמרי: הסיפור של הגבר המפורק הזה פשוט לפת לי את הקישקעס. מצד שני, דווקא שתי הנשים בחייו לא עשו לי את זה. כלומר, עד כמה שמריסה טומיי יכולה לא לעשות כשהיא טופלס.

בתמונה: שרון סטון, ינואר 2009 

 

רנדי רובינסון הוא דמות נהדרת, עם ובלי קשר להופעה קורעת הלב של רורק; אחד שאתה מבין בדיוק מה מניע אותו (התהילה המפוקפקת של ההיאבקות, שהיא גם התהילה היחידה האפשרית מבחינתו), מה דופק אותו (כנ"ל) ומה יכול להושיע אותו. לעומת זאת, הבת שלו היא קלישאת ה"גדלתי ללא דמות אב" המושלמת, והחברה שלו היא סתם עוד מקרה של חשפנית בעלת לב זהב (וכאמור, גוף טיטניום). בהתאמה, מערכות היחסים של רובינסון עם הנשים בחייו לא ממש מרגשות. אבל מערכת היחסים שלו עם עצמו כל כך מרתקת, כל כך עובדת, שהיא הופכת את "המתאבק" לסרט גדול בהרבה מסכום חסרונותיו.

 

מדכא לראות את מה שעולל רורק לגוף שלו (ברצינות, הוא עוד יוציא שם טוב למנתח הפלסטי של מייקל ג'קסון), אבל מקסים לראות אותו בתפקיד שנראה כאילו הוא נולד וחי וסבל והתנתח והתנפח בשבילו: גבר שהתהילה גם הגדירה וגם הרסה את חייו. במילה? ללכת. ללכת ולראות מה קורה כשבמאי אדיר נותן לשחקן אדיר את הסיכוי שלו לגאולה.

 

 

לראות את נאפולי ולמות ללכת הביתה

"גומורה", הסרט עטור הפרסים על המאפיה הנפוליטנית, הוא הסרינה וויליאמס של הקולנוע: משהו שזכה בהמון דברים ושלא כיף לצפות בו

 

"גומורה", הסרט על פי הספר על פי המציאות של המאפיה הנפוליטנית, דורש מהצופה תשומת לב מרבית: הוא גם מריץ חמישה סיפורים במקביל, וגם מזגזג ביניהם באופן שיוצר תחושה תמידית של דיס־אוריינטציה. תוסיפו לזה מצלמה שמבלה סרט שלם על הכתף, בלי שנייה של זמן חצובה, ותקבלו שעתיים פלוס של עבודה. זה בפני עצמו דיל לגיטימי - אפשר לומר דברים דומים על "בבל", למשל, שאני מאוד אוהב - אבל סרט שאתה עובד אצלו צריך לתגמל אותך בהתאם, והבעיה היא ש"גומורה" משלם לא משהו. 

"חבל שלא שדדנו מישהו עם בוקסר"

 

אין סרט שאני מתקצר לכם פה חמש עלילות נפרדות, אז בואו נגיד ככה: הבמאי מתיאו גארונה הלך על פסיפס - פי, כמה אני שונא להשתמש במילה הזאת בהקשר של סרטים - שמייצג את כל מה שחרא בקשר למאפיה של נאפולי. החל בילד שחולם להיות גנגסטר וכלה בחייט שמעתיק מותגי־על בשירות הדון, אנחנו מקבלים חתך רוחב מרשים למדי של ארגון הפשע שנחשב היום למסוכן בהרבה מה"קוזה נוסטרה". אבל זאת בדיוק הבעיה, שהממד היחיד כאן הוא רוחב. עומק אין בכלל. במחשבה שנייה יש גם די הרבה אורך, אבל לא חשוב עכשיו. 

 

ל"גומורה" אין שום דבר חדש להגיד על הפשע המאורגן. כלומר יש לו, אבל הוא בוחר שלא לעשות את זה: בסוף הסרט מופיעות כתובית שמדברות על ההסתעפויות הבינלאומיות של ה"קאמורה" (ככה קוראים למאפיה של נאפולי. השם "גומורה" פירושו "עמורה"), ועל קשר בין הארגון לבין פרויקט הבנייה מחדש של אתר מרכז הסחר העולמי. עכשיו, זה סרט שהייתי רוצה לראות; זה חדש. זה משהו שלא ידעתי. אבל גארונה מעדיף לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים על הפשע המאורגן - במשפט אחד, זה שמדובר באוסף של אנשים לא מאוד סימפטיים שעושים דברים לא מאוד סימפטיים - רק בדרך מאוד יומרנית מבחינה אמנותית (מה שסידר לו כמה וכמה פרסים גדולים), ומאוד לא ידידותית מבחינה נראטיבית (מה שבטח לא הזיק לקטע של הפרסים). הייתי אומר "לא תודה", אבל כבר ראיתי את זה.

 

הכתובת על הוואלקיר

מבקרנו לא התלהב מ"מבצע ואלקירי". אבל עזבו, השמאלני הזה לא התלהב גם ממבצע עופרת יצוקה

 

טוב, תשמעו: "מבצע ואלקירי" הוא לא סרט רע. אני מוכן אפילו ללכת עוד צעד קדימה ולומר שזה סרט לא רע. אבל תחשבו על זה רגע, ותבינו שמלכתחילה לא היה מצב שהוא יעבוד באיזשהי רמה רגשית: מדובר בסיפורו המאוד־מאוד מוכר של הקולונל פון שטאופנברג, שב־20 ביולי 1944 ניסה ולא הצליח להתנקש בחייו של היטלר. ואם כך, הזדהות? לא נראה לי; בכל זאת, מדובר בחייל גרמני שמגולם בידי משיגנע אמריקאי. מתח? הבה לא ניסחף; הרי איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. שחוק ודמע? לא מזה ולא מזה, כי הבמאי בריאן סינגר כבר הוכיח ב"תלמיד מצטיין מדי" שכשהוא עוסק בנאצים, הוא עושה את זה בקורקטיות ותו לא. מה שנשאר זה העניין ההיסטורי (והוא אכן מעניין, בעיקר בכל מה שנוגע לכמעט־הפיכה שליוותה את הכמעט־התנקשות), ולצידו השאלה היחידה בסרט הזה שכן אפשר לקטלג כמותחת: מה השתבש.

"הרטייה? קניתי בנקודות"

 

היה פעם סרט על סיפור היסטורי שכולם יודעים איך הוא נגמר, שכיכב בו אחד בשם טום ושהשאלה העיקרית בו היתה מה השתבש. אבל ב"אפולו 13" היה לך עם מי להזדהות, מתי לצחוק וממה להתרגש, אז הוא יצא ממש אחלה. ב"ואלקירי" אין את כל הדברים האלה, אז הוא יצא די סתם.