ככה הוא בצד

לפני קצת יותר מעשר שנים, בליל חורף, נכנסתי ל"לוגוס". זה היה כבר בסוף דרכו של המועדון מנחלת בנימין, שהגיש מדי ערב רוק אנד צ'יפס לקהל שהלך והתמעט; זאת היתה תחילת דרכי בתל אביב. באתי לבד, בספונטניות כמעט מוחלטת. האיש שבאתי לראות כתב פעם שיר שנקרא "אם אתה בסביבה". ובכן, הייתי בסביבה. הוא מצידו הגיע באיחור. כבד, מגושם למראה, עם שלייקס, מלווה בהרכב מינימלי של בסיסט ומתופפת, שני ינוקות שעוד לא נולדו כשהוא קרע מגברים באומת הרוקנרול שנולדה במועדוני רמלה וברחוב המסגר.

שמחתי להיות שם, אבל למרות הכוונות הטובות, זכור לי שהעסק התקשה להתניע. אחרי חמישה שירים בלבד הוא כבר הודיע שהוא לוקח הפסקה. התיישב לבדו באחד השולחנות למרגלות הבמה, התנשף, לגם בירה מכוס גדולה. היה ברגע הזה משהו צובט לב, מבויש, מהוסס. התקרבתי אליו וביקשתי שיעשה את "דמיון חופשי". הוא לא ממש ענה, גם לא אישר, רק חייך במבוכה והמשיך לבהות בחלל. הצטערתי שהפרעתי לו. ההפסקה הלכה והתארכה. 20 דקות הוא ישב שם, ובסוף חזר לבמה, תפס את הגיטרה ואת המפרט והתחיל לנגן את דמיון חופשי. טס לירח, אל הכוכבים, את שביל החלב מכניס אל הכיס, ושום דבר לא היה משנה יותר.

"בואי הנה, בואי לכאן, ביקשתי סוכרזית" (שרון ברקת)

הגבר שנשאר מאחור

אני מבקש להניח את יסודות הדיון, או את הגילוי הנאות, אם אתם רוצים לקרוא לזה ככה: אני אוהב אהבת נפש את יצחק קלפטר. כלומר את המוזיקאי יצחק קלפטר. אני מחבב מאוד את יצחק קלפטר האדם, שבאופן אישי התוודעתי אליו רק החודש, אבל את קלפטר המוזיקאי אני אוהב ומוקיר ונוצר ושומר מאז נעורי. הקול המחוספס שלו מגרד לי בעור התוף, הלחנים היפהפיים שלו מורידים אותי על הברכיים, הטקסטים הישירים שלו מתיישבים לי על הלב, והגיטרה היחידה במינה שלו נכנסת לי לנשמה.

כאמור, אני סוחב את המטען הזה שנים ארוכות - מטבע הדברים, בדרגות שונות ומשתנות של עוצמה ומודעות - אבל כמאמר אחד השירים שלו, הקשר בינינו חזק. ומאחר שבחודשים האחרונים הגיעו פתאום משומקום שני דיסקים חדשים של המאסטר, ראיתי לנכון לאוורר את הקשר הזה ולהוציא אותו מהארון כדי שינשום קצת.

עכשיו אני רוצה להגיד משהו על אותה גיטרה. אני אנסה להגיד אותו בלי להתפתל ובלי להתנצל, בדיוק כמו שאני מרגיש אותו, ולעזאזל הכל: אני חושב שקלפטר הגיטריסט נמצא בשורה אחת עם הגדולים ביותר. בעולם, לא בארץ. אני לא מתכוון כאן לווירטואוזיות טכנית, למרות שהוא ידע להיות גם וירטואוז כשהתחשק לו, אלא לגיטרות ריתם אנד בלוז שחודרות לנשמה ומדברות איתה בשפה שהיא הרבה מעבר למילים. אני מאמין שבגן העדן של המוזיקאים הוא יצוות יום אחד לאותה כיתת אמן של אריק קלפטון ומארק נופלר ועוד כמה מגיבורי הז'אנר, וירגיש שם לגמרי בנוח. הנה, אמרתי את זה.

כמובן שבבסיס הטקסט הזה עומד מתח: המתח בין מה שאני ולא מעט אחרים חושבים על קלפטר, לבין המשבצת הנוכחית שלו. בשנה שעברה זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. כשיואב קוטנר סיכם את פועלו באנציקלופדיה האינטרנטית מומה, הוא כינה אותו "גיבור הגיטרה הישראלי הראשון". זה כמובן נכון, ומעוגן היסטורית, אבל במידה רבה הקריירה שלו מייצרת גם הגדרה אחרת: כשהוא מגיע לפגוש אותי באישון ליל, חבוש כובע צמר ומתנועע בכבדות, הוא מצטייר בעיקר כאנטי־גיבור. אני לא רוצה להיסחף להגדרה מלודרמטית של גיבור טרגי, אבל קשה להכחיש שיש כאן פער קשה לעיכול. פער בין קלפטר שהיה, והיה יכול להיות, ואולי במידה מסוימת עודנו קיים באולפן ההקלטות ובחדר החזרות - לבין דמותו הנוכחית, פרש לילי בודד ותפרן המשוטט בשולי התרבות הפופולרית הישראלית. אותה תרבות ממש שבדרכו השקטה והנונשלאנטית הוא נמנה עם עמודי התווך שלה ב־40 השנים האחרונות.

שני משמאל: יצחק קלפטר. אחרון בחוג: רם גלבוע (אורן אגמון)

אני מניח שהמשפט האחרון הזה נשמע כהגזמה. אם כך, נסו לשרטט לרגע את המפה ההיסטורית של המוזיקה הישראלית ללא תרומתו של קלפטר: זה ידרוש מכם להשאיר בחוץ לא רק עשרות רבות של שירים שכתב לעצמו ולאחרים, אלא גם לוותר על תרומתו לעידן להקות הקצב, לאחרית הימים, לכוורת, לצליל מכוון ולאריק איינשטיין. שיהיה לכם בהצלחה.

אין אהבות שמחות

כל הנ"ל נאמר כשאין ויכוח, כאמור, על דחיקתו של קלפטר לשולי העשייה והתודעה. הדחיקה הזאת, מעבר להיותה תהליך אבולוציוני טבעי, היא תולדה של שורת משברים וקשיים בתחום המקצועי, האישי והבריאותי. לכן היה משמח כל כך לגלות פתאום שקלפטר מוציא דיסק חדש. 15 שנה אחרי "הרחובות ההם", אלבום האולפן האחרון והנשכח שלו. 20 שנה אחרי "מחזיק מעמד", תקליט הסולו הטוב ביותר שלו. 30 שנה אחרי שכתב וביצע את "צליל מכוון", מהשירים היפים ביותר שנכתבו ובוצעו בארץ הזאת.

הדיסק החדש הזה נקרא "קצת דיפלומט". על עטיפתו מוטבע תבליט של חותמת נוטריונית אדומה, ועל גבו מופיעה בהבלטה יתרה ומיותרת אזהרה חוזית מפחידה מטעם "בעלי הזכויות"; אני מקווה שלא אסתבך איתם אם אכתוב שהקשבתי לו בתשומת לב. ושיש בו כמה וכמה שירים יפים מאוד. ושמעל סך החלקים מרחף שלם קלפטרי גדול, עם הגישה הקלפטרית הייחודית הזאת לכתיבה והלחנה ושירה ונגינה, שאין לי יכולת וגם לא ממש כוח לנסח במילים, אבל שאי אפשר לטעות בה מהצליל הראשון.

"אשליות ישנן בשפע/ אמיתות יש רק מעט", הוא שר בקטע הפתיחה, מהורהר ומפוכח כמו תמיד. "הפחד מפגיעה/ לא היתה סיבה אחרת/ אני אזכור אותך תמיד", הוא חותם בהשלמה עצובה בשיר פרידה. קוראים לו, אגב, "שיר פרידה". הוא מסתיים במילים: "בשדות זהב השיבולים/ ומתוק הדבש שבעינייך/ רוח מנשב אוושת עלים/ אל תלכי". לבכות, בלי מילים ובלי דמעות. נדמה לי שאצל קלפטר תמיד בוכים בשקט.

בתווך שבין הפתיחה לפרידה יש גם שיר חמוץ־מתוק על אהבה לא ממומשת. נדמה לי שאצל קלפטר האהבה היא תמיד לא ממומשת. "כמו פרפר", קוראים לו. בזמנים אחרים הוא היה הופך ללהיט. בפזמון החוזר הוא שר "איך את עסוקה/ בלסובב את כולם/ סביב האצבע הקטנה/ סביב האצבע הקטנה". אמרתי לו שזה מזכיר לי את אותה שוברת לבבות קטנה מ"צליל מכוון". בביוגרפיה המופתית שכתב יגאל סרנה על יונה וולך מנוחתה עדן, מסופר שהמשוררת תרמה לו בזמנו משפט מפתח לשיר ההוא: "כשעץ בגן מלבלב/ זה לא כואב להתאהב". והוא הוסיף: "לכן, עומד ומנגן". הרי מבחינתו זה מה שיש לאדם מאוהב לעשות. בדיוק כמו שבשיר החדש הזה הוא מסביר ש"לו יכולתי להתקרב/ הייתי אוהב/ אבל אני לא יכול/ לכן אני כותב".

זה קרה בשנות ה־70, בגינת ביתה הקטן של וולך בקרית אונו. היה ביניהם סיפור אהבה שלא האריך ימים. "היינו שתי נפשות סוערות, מיוסרות", אומר לי קלפטר. "כל הנשים שהיו לי באותה תקופה היו כאלה". בסופו של דבר הוא קשר את גורלו באישה טובה ואמיצה שהיא מוזיקאית טובה ואמיצה, ורד קלפטר. יחד היוו מין העתק פחם של רמי וריטה. כלומר, כשהיו ביחד. הם כבר מזמן לא, אבל ורד נשארה שם תמיד לתת כתף. "היא עוזרת לי לארגן את החיים", הוא אומר. בזמנו התגייסה לארגן ערב התרמה שאיפשר לקלפטר לטוס לניתוח ראש מסובך בגרמניה, שם הסירו הרופאים מראשו גידול שאיים על חייו. גם בהוצאת הדיסק החדש היה לה חלק, בדחיפה ובסינון החומרים. מה שאיפשר לבסוף את הפקתו היתה התגייסות כמעט פילנתרופית של איש עסקים, שהעמיד לרשותו של קלפטר תקציב הפקה נאה.

"מה, אבל שמרתי משלוש עד שש!" (שרון ברקת)

יש הרבה קווי דמיון אמנותיים בין זוג הקלפטרים; לעיתים נדמה שמדובר באחים שהופרדו בלידתם. בין השאר מעניין להזכיר ששניהם כתבו שירים לזמרת יעל לוי. אלבומה האחרון של לוי נפתח באחד כזה, יפה במיוחד, שכתבה הקלפטרית. הפזמון שלו אומר: "בשום מקום אין חולות של זהב/ בשום מקום אין מקום למרחב/ זה רק היה נדמה לי". אלמלא היתה מוכשרת בזכות עצמה, היה אפשר לחשוד שהקלפטר התגנב בלילה וכתב את השורות האלה בעצמו.

חשמלית ושמה תשוקה

הוא נולד ב־1950 בתל אביב, להורים פולנים שחייהם התרסקו בשואת יהודי אירופה. החיים בבית היו קשים. "אפשר לומר שהיה ממש עוני", הוא מספר. מכאן מן הסתם צמחה הזדהותו הנצחית עם הפרולטריון קשה היום, שנדירה כל כך בנוף הבוהמייני־בורגני של הרוק־פופ הישראלי. למרבה המזל, מוזיקה תמיד מילאה את הבית. הוריו ואחיו ניגנו בכלים שונים, אבל הכישרון הגדול נפל בחלקו. מגיל צעיר מאוד ניגן והלחין. את הגיטרה הראשונה שלו בנה לבד, מחבר כמה מיתרים לתיבת תהודה. כבר בנעוריו המוקדמים החליט שזה ייעודו; הוא מספר לי על זה בגילוי לב נטול רומנטיקה. "הגעתי למסקנה שזאת תהיה הדרך הכי טובה להתפרנס בחיים", הוא אומר. המוטיב הזה יחזור כמה פעמים בשיחה הלילית שלנו. ענייני פרנסה והכנסה יחזרו בתדירות גבוהה עוד יותר. זה חלק בלתי נפרד מדמותו של קלפטר; מיד נשוב אליו. 

הוא מתאר ילדות של חתול רחוב. בבית הספר היסודי נהג להציק לאיזה ילד שסבל מעודף משקל, קרא לו "שמן". הילד אמר לו שהוא שמן בעצמו, קרא לו "צ'רצ'יל". תראו לי היום ילד אחד ביסודי שיודע מי זה צ'רצ'יל. לא משנה: הכינוי נדבק. להקת הקצב המיתולוגית שגייסה לשורותיה את קלפטר אפילו שאלה ממנו את שמה. הוא היה אז נער צעיר, אבל השמועה על שד גיטרה שצמח במועדונים התפשטה במהירות. הוא מתרכך כשאנחנו מדברים על התקופה הבלתי נשכחת הזאת, עיניו כמעט בורקות. "חווינו את הסיקסטיז בזמן אמת", הוא אומר לי. "תבין, הייתי בן 16 ב־1966". כהרגלו הוא קמצן במילים, אבל שנינו מבינים מה מסתתר מאחורי האמירה הזאת.

כשהצ'רצ'ילים התייצבו ב־1970 לנגן ב"שבלול", קלפטר כבר לא נמנה עם שורותיהם. הוא דהר קדימה, נערץ ומבוקש בסצנה. שנתיים מאוחר יותר היה שותף לאלבום המהפכני של אחרית הימים; הסולו שהוא מרביץ על גיטרה אקוסטית ב"העץ הוא גבוה" נבחר פעם לסולו הטוב בתולדות הרוק הישראלי. אריק איינשטיין, מחודד חושים כתמיד, הציע ללהקה לנגן איתו במסע הופעות משותף. "הוא היה אז חזק בעניין של רוקנרול", אומר קלפטר, מבליע געגוע. זאת היתה תחילתה של ידידות יצירתית מופלאה בין השניים. לפני שתתממש במלואה, ידרוך כוכבו של קלפטר בכוורת ובצליל מכוון.

הם חתומים יחד על שני אלבומי אולפן, לטעמי מהבולטים ברפרטואר המפואר של איינשטיין: "יושב על הגדר" ו"שביר", שהוקלטו בזה אחר זה בתחילת שנות ה־80. בחודש שעבר זכו להוצאה מחודשת, מבורכת, במסגרת מארז מרובע שעושה כבוד מחודש לאלבומים המעולים שהקליט איינשטיין באותה תקופה. את מה שקלפטר עושה בהם ניתן להגדיר בלשון ממסדית כ"הצטיינות יתרה". עבודת ההלחנה והנגינה שלו ב"שביר" מעוררת השתאות; איינשטיין עצמו התרפק עליה לפני כמה שנים, בשיחות שקיים עם עלי מוהר לצורך הכנת הלקסיקון הביוגרפי "זו אותה האהבה". גם הוא, כמוני עכשיו, התקשה בשלב מסוים להסביר את ההתפעלות במילים. יש בזה משהו סמלי: שמתי לב שהמון פעמים בשירים של קלפטר, המקום שבו נגמרות המילים הוא בדיוק המקום שבו פוצחת החשמלית שלו במונולוג משלה, שמצליח להתרומם עוד מדרגה ממה שקדם לו. זאת חוויית האזנה מרגשת מאוד.

במשך רוב חייו הוא היה איש של פנדר. של פנדר סטרוקאסטר ג'ף בק סיינד, אם רוצים לדייק ("דגם די נדיר שפירקתי לו את הפיק־אפים והרכבתי במקומם אחרים והיום אני חושב שאולי עשיתי טעות", כהגדרתו). היו שנים שניגן גם על גיבסון, ולפרקים קצרים אפילו שוטט במחוזות עוד פחות קלאסיים. בתחילת האייטיז ניגן קצת על "גיטרה שקוראים לה אלכס, שהתלהבתי ממנה אז". את האלכס שומעים בסולו המפורסם שפותח את "אני ואת אז" מאלבום הסולו הראשון שלו, "יצחק".

אחרי כל השנים האלה, אין דבר שהוא אוהב יותר מלנגן. לבד, בבית, עם ספר. בשביל מה אתה עוד צריך ספר, שאלתי קצת נדהם. "אני אוהב ללמוד", הסביר. "להיכנס לראש של גיטריסטים אחרים, להבין איך הם באים לגיטרה, להסתכל על אצבועים".

"לא הייתי צריך לסגור אצבעות על ירכה" (צילום: תומריקו)

שאלתי אם הוא מקשיב לפעמים לדברים שלו מהעבר. השיב שכן. "לא מזמן הקשבתי לה'רחובות ההם' מההתחלה ועד הסוף, ונהניתי. זה אלבום נהדר". מדובר באלבום שזכה להתעלמות כשיצא ומיהר לשקוע בתהום הנשייה, ושאין שום אפשרות להשיג היום. ככה זה אצל קלפטר: בסוף כל משפט שהוא אומר בעברית מובלע איזה סאבטקסט טרגי, נימה נצחית של החמצה.

הבית ברחוב קלפטר

בדיסק האחרון במארז ההוא של איינשטיין שהזכרתי, "אוהב להיות בבית", קלפטר הוא על תקן נגן. אבל יש לו בו גם לחן אחד משלו, למעשה השיר האחרון שחיבר לאיינשטיין. "אין לו זמן", קוראים לו. זה שיר נשכח, ענק, על קושיי פרנסה ועל איך שהם שוחקים את החיים עד דק. כשבפזמון החוזר צועק קלפטר עם איינשטיין את המילים "שוב עולה המחשבה כמה כסף הוא מרוויח/ וקשה בנשמה הקרבות הם אבודים", קשה להישאר אדיש.

הוא היה ונשאר הבלוזיסט מספר אחת שלנו, וגם אחד היחידים. בלוז הוא קודם כל גישה - לגיטרה, לחיים, לעולם - וקלפטר מגלם אותה על כל צעד ושעל. אין מי שהיטיב ממנו לשורר את שירת הלוזר, האנדרדוג, המחמיצן. חייו משובצים במשברים אישיים, יצירתו מיטיבה לבטא חוסר מנוחה תמידי. מוטיב בולט במיוחד בה הוא ההזדהות הבלתי אמצעית עם מעמד הפועלים. האבטיפוס הוא הגיבור קשה היום של "מחזיק מעמד", זה ש"נוסע באוטובוס תמיד" ו"אין לו כסף ואין לו זהב/ אבל יש לו גב רחב". גם בדיסק החדש הוא מצהיר בפשטות: "אני יושב וחושב/ כמה כסף נכנס ויוצא/ זה עושה אותי מתוח".

הוא מתפרנס מתמלוגים ובעיקר מהופעות, במסגרת שני הרכבי עבר שאיתם הוא רץ כמה פעמים בחודש במקומות קטנים. האחד הוא צליל מכוון, עם שם טוב לוי ושלמה יידוב; השני נקרא "נפגשנו", ומושיב לצידו את פליטי כוורת אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. "אני מרגיש שהקהל אוהב אותי ומעריך את מה שעשיתי", הוא אומר, ובאותה נשימה מצהיר שהיה מעדיף לפרוש מהבמה אילולא היה זה מקור פרנסתו. "זה הולך ונהיה קשה בשבילי להופיע", הוא מתוודה.

החודש יצא בשקט עוד דיסק שלו לחנויות - זה שקראתם עליו בקדמת הגיליון הזה, ושמתעד הופעה שנתן בסוף שנות ה־80 בבית המורה בתל אביב. לטעמי זאת לא הופעה מוצלחת במיוחד; קלפטר שר מצוין, אבל העיבודים מדגישים מאוד דווקא עבודת קלידים. הגיטרה נותרת מאוד מרוסנת, לפרקים כמעט אנמית. על כל פנים, מוקד העניין בדיסק הזה הוא כמה שירים יפים שקלפטר כתב לאחרים, וכאן הוא מבצע בעצמו. המפגש המחודש והמאוחר שלו עם "בואי נישאר", "עד עולם אחכה" ו"טירוף במה" הוא מעניין.

כשאנחנו מדברים על זה, קלפטר מאבד פתאום קשב. זה קורה לו לפעמים, והפעם יש סיבה טובה: את חלל המקום ממלא לפתע סולו גיטרה בלוזי ארוך משובח, והוא מתפעל. מה זה, אני לא מכיר, משתומם קלפטר. זה אחלה גיטריסט. אנחנו מקשיבים כמה דקות בשתיקה, מהנהנים בסיפוק. הוא מנגן כמוך, אני אומר לו, בלוז לבן. ואז בוקע מהרמקולים קול מוכר: זה אריק קלפטון.

מתוך המחזמר "שיער פנים" (צילום: אורן אגמון)

נהיה מאוחר. קבענו בחצות, עד שנפגשנו היה כבר אחת. כבר שנים שקלפטר חי בלילה. ככה נוח לו. יש ציפורים כאלה, אני מזכיר לו. "יש פרחים כאלה", הוא עונה במהירות, משפר את המטאפורה, "יש פרחים שנפתחים בחושך". אני נזכר ב"ער בחלום", אחד השירים הכי טובים שלו. "צריכה להיות דרך/ לצאת מהמבוך הזה/ לא להיות שפוט/ שפוט של מחשבה", הוא שר לצלילי הגיטרה המופלאה שלו, וגם מפוחית בלוזית יפה שתרם לו אז דני ליטני, חבר של כבוד במסדר הווטרנים. הפזמון כולל שורה אחת: "חולם בהקיץ, ער בחלום/ מאמין ולא מאמין". אני חושב שזאת תמצית הקלפטריות כולה.

עצבות קלה, מאופקת, מלווה את המפגש. היא כנראה בלתי נמנעת. ככה זה עם קלפטר, וככה זה עם היצירה הקלפטרית - העצבות תמיד שם, חלק בלתי נפרד מהסיפור. אבל חשוב לזכור שהיא לא כל הסיפור. "אולי יקראו פעם רחוב קטן על שמי", הוא מחייך לפני פרידה. בטח שיקראו, אני אומר לו, צריך רק לקוות שלא יתקעו אותו באחת משכונות הפלסטיק של העשירים הצפונים כמו שעשו עם דוד אבידן בשכונת המשתלה.

כשאני מתרחק אני מבחין בקלפטר מנסה לעצור מונית. בדרך הביתה אני עוצם עיניים ומדמיין עולם אחר, צודק יותר, שבו אולי היתה נעצרת לפניו בשלב הזה לימוזינה גדולה. הוא הרי היה אמור להיות כוכב. אבל אז אני נזכר בעוד שיר גדול שלו: כוכבים הם רק טיפות בחושך.