הדיון הנוסף לא שינה דבר - הילד יישאר במשמורת אמו. בית המשפט העליון קבע היום (א') הפעם באופן סופי ומוחלט, כי יש להשאיר בעינה את החלטתו מאוקטובר 2008 לפיה ילד כבן שמונה, בנם של אזרחית גרמניה ואזרח ישראלי, יעזוב עם אמו לגרמניה - למרות התנגדות אביו.
שני ההורים הכירו בטיול משותף בהודו ב-1995, ובשנים 1998-1999 התגוררו יחד בישראל. ב-2001 נולד בגרמניה בנם המשותף, וזמן קצר לאחר הלידה חזרה האם עם הבן לארץ, והשניים התגוררו יחד עם האב. ב-2003 טסה האם יחד עם בנה לגרמניה, וכשהגיעה לשם הודיעה
לאב כי אין בכוונתה לשוב לארץ - ואף הגישה תביעה למשמורת על בנם בגרמניה.
לאחר מספר חודשים ניתן פסק דין של בית משפט בגרמניה, לפיו האם צריכה לחזור עם הקטין לישראל. מאז ועד היום מתדיינים השניים בבית משפט, כאשר באוקטובר 2008 קבע בית המשפט העליון כי יש לאפשר את הגירת הקטין יחד עם האם לגרמניה. בית המשפט קבע בהחלטתו דאז כי אם יחייבו את האם להישאר בישראל בניגוד לרצונה, יכולות להיות השלכות חמורות ובכלל זה פגיעה בטובת הקטין עצמו. עם זאת, בית המשפט קבע מספר תנאים: על האם להגיע עם בנה לישראל לפחות ארבע פעמים בשנה, ולאפשר לאב לבקר את בנו בגרמניה מתי שיחפוץ בכך.
בעקבות פסק הדין הגיש האב בקשה לדיון נוסף. בקשתו התקבלה, ואכן נערך דיון בעניין בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אולם כאמור, גם הרכב זה קיבל לבסוף את דרישת האם - ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה.
השופטים אשר גרוניס, אליעזר ריבלין, יורם דנציגר ומרים נאור קבעו כי יש להשאיר את פסק הדין בעינו, למען טובת הבן. לדבריהם, אין מחלוקת על כך שהקשר
בין האב לבנו הינו קשר חשוב מעין כמוהו, אולם בפסק הדין הקודם כבר הובא שיקול זה בחשבון, ולכן הם אינם רואים לנכון להתערב בהחלטה ובתנאים שנתקבלו.
בדעת המיעוט היו נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, והשופטים עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, שסברו כי יש לשנות את החלטתו הקודמת של בית המשפט ולהשאיר את הקטין עם אביו בישראל. ביניש, שכתבה את דעת המיעוט, הסבירה כי קשה להתעלם מכך שהאם חטפה בעבר את הבן לגרמניה והחזירה אותו לארץ רק בעקבות ההליכים המשפטיים שהתנהלו. לדבריה, היא שוכנעה כי טובת הקטין כי היא שלא להגר עם אמו לגרמניה.