שני עמים. מדינה אחת

כאלפיים טוקבקים נזעמים השתלחו באליעזר היון שניסה להסביר מדוע חרדים לא יעמדו בצפירת יום הזיכרון, והוא בסך-הכל רוצה שנכיר איש את רעהו. הבהרה בשולי הסערה

תיארתי לעצמי כי מאמרי שהתפרסם השבוע ב-ynet יעורר דיון ציבורי ופולמוס דינמי. לא ציפיתי עם זאת כי התגובות ישאו אופי כל סוער, אמוציונלי, סנטימנטלי וחריף. אני מניח שחלק מן הקוראים נפגע מן הדברים, ועל כך אני מתנצל.

 

המאמר, שבגישה ראשונית נכתב כביקורת הן על הציבור החרדי, והן על הציבור החילוני, או בעצם על הנרטיב של סיפור חיינו כאן במדינת ישראל, הפך לזירת התגוששות בין חילונים לחרדים, ובין חרדים,

לחרדים מבינים בעיני עצמם.

 

במאמרי ניסיתי להציג אקסיומה שלצערי לא הובנה היטיב: אנו חיים כאן שני עמים במדינה אחת. העם החרדי, והעם החילוני. כל הדיבורים הנאים על אהבת ואחוות אחים, נאומים רגשניים בימי הזיכרון, השואה והעצמאות הם כיסוי לקונספציה האמיתית שקיימת בתוכנו: אנו לא מכירים ולא מזוהים האחד עם רעהו.

 

האם ניתן להתווכח עם העובדה כי החילוני מתנהג כמעט רגיל ביום תשעה באב? האם אפשר להתעלם מן המציאות התל אביבית של עשרות חנויות למימכר טריפה בארץ שבעיני רבים היא קדושה ולא מורכבת מחומרים שמיועדים לקבל תופעות כאלה? ו

כמו כן, האם אפשר לא לייחס חשיבות לעובדה כי מעטים מאד הם ההרוגים או הפצועים מקרב החרדים במלחמות ישראל? ולמה לא מנסים לשתף אותם? לייצר איזושהי אינטגרציה מינימלית בינינו לבינכם, אולי בדמות בקשה יזומה מהרמטכ"ל ושר הביטחון מראשי הישיבות להגביר חיילים לתורה בימי הקרבות והמלחמה? למה החרדי לא שותף למאמץ הכלל ארצי והוא נתפס כל העת כבורח כנרפה או אפילו כ'פרזיט'?

 

אם נמשיך לחיות בעולם שבו שבוע לפני תשעה באב אף מוסד חינוכי ישראלי לא מנסה לייצר איזשהי דרמה או ענין מיום האבל הלאומי הקרב, ובבתי הספר החרדים לא יארגנו או יבקשו לסיים את סדרי המשניות או כל טקסט יהודי אחר - בימי הזיכרון - הרי שהקיטוב הנורא כל כך בתוכנו, יימשך. גם בימי האבל הלאומיים.