אז נכון שההיסטוריה הלא מאוד ארוכה מוכיחה שהמייל אכן החליף חלקית את המכתב והסמס את השיחה שבעל פה, אבל אנשים בבסיסם הם יצורים חברותיים ובעיקר פטפטניים עם צורך בלתי מוסבר בלשתף את סביבתם בכל מה שעובר עליהם.
על מנת ליצור אינטראקציות עליהן יוכלו לדווח בסמס, טוויטר, פייסבוק ובעתיד הכנראה לא רחוק על ידי מצמוץ בעין שמאל, עליהם לפגוש באנשים אחרים, להיות מעורבים בתככים, יצרים או סתם מפגשים אקראיים ברחוב - שעליהם יוכלו לדון בהרחבה ב-140 תווים.
אין ויכוח על חשיבותו של טוויטר ככלי שיווקי ואין ספק שזו הדרך הטובה ביותר להתעדכן בקריירה של המוזיקאי/קולנוען/אחר החביב עלייך. אין ויכוח על כוחו של הפייסבוק ככלי ליצירת קשרים וקידום אינטרסים. אבל למפגרים שביננו שלא דוברים טוויטרית שוטפת, ומסרבים להמיר את שפת הקודש (אנגלית מדוברת) לסימנים ומספרים, זהו כלי הבעה מוגבל ביותר. וגם שורת הסטטוס בפייסבוק היא לא באמת הדרך האופטימלית לבשר לעולם על חתונות/הריונות/אחר.
להיות חבר ברשת חברתית זה קצת כמו להיכנס ל"אח הגדול": מרצונך החופשי אתה חושף את חייך בפני מאות אנשים, נחשף לחיים של אחרים שלא תמיד אתה מכיר או רוצה להיחשף אליהם, ורוב הזמן מנסה לצאת מזה הכי מגניב שאפשר. אבל בלי המאחורי הקלעים, שאלה כנראה החיים האמיתיים שלנו, לרשתות החברתיות האלה לא היה קיום.
לי יש 316 חברים בפייסבוק ן-379 חברים במייספייס ואני עדיין מעדיפה את כל אחד מארבעת החברים שלי בעולם האמיתי. כי 140 תווים פומביים לא מחליפים מייל אחד אישי בן ארבע מילים. שורת סטטוס, מרגשת או מחרמנת ככל שתהייה, לעולם לא תחליף לחיצת יד ואף קבוצה בפייסבוק לא תגרום לכם לצחוק כמו ערב על הספה עם חברים. לפחות עם החברים שלי.
אור אלתרמן היא עורכת ערוץ התרבות