כל מכתבי האהבה מגוחכים

"אני אסיר נמלט/ מיד כשנולדתי/ נעלו אותי בתוכי/ ובכל זאת, ברחתי". תרגומים חדשים של הפורטוגלי פרננדו פסואה מתוך "חנות הטבק"

אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.

מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,

וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.

 

אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים

מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,

כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ

מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?

 

נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי

אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,

הַלְוַאי שֶׁהִיא

לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.

 

לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית-סֹהַר,

לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.

אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ

אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.

להיות אחד זה בית סוהר (צילום: רויטרס)

 

משירי ריקארדו רייש

אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים, לִידְיָה. אָנוּ זָרִים

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּמָּצֵא בּוֹ.

 

אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים, לִידְיָה. אָנוּ זָרִים

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּגוּר בּוֹ. הַכֹּל זָר

וְדָבָר אֵינוֹ דּוֹבֵר אֶת שְׂפָתֵנוּ.

הָבָה נַהֲפֹךְ אֶת עַצְמֵנוּ לְמִפְלָט

לְהִסְתַּתֵּר בּוֹ, נִרְתָּעִים מֵעֶלְבּוֹן

הָעוֹלָם הַזֶּה וּשְׁאוֹנוֹ.

מָה עוֹד רוֹצָה הָאַהֲבָה? רַק לֹא לִהְיוֹת לַאֲחֵרִים.

כְּמוֹ סוֹד שֶׁנֶּאֱמָר בְּסֵתֶר-מִסְתּוֹרִין,

תְּהִי קְדוֹשָׁה בִּהְיוֹתָהּ שֶׁלָּנוּ.

 

משירי אלוורו דה קמפוס

כָּל מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה

מְגֻחָכִים.

 

הֵם לֹא הָיוּ מִכְתְּבֵי אַהֲבָה אִלְמָלֵא הָיוּ

מְגֻחָכִים.

 

גַּם אֲנִי בִּזְמַנִּי כָּתַבְתִּי מִכְתְּבֵי אַהֲבָה,

שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּם, הָיוּ

מְגֻחָכִים.

 

כְּשֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה, מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה

צְרִיכִים לִהְיוֹת

מְגֻחָכִים.

 

הָעִנְיָן הוּא שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

רַק מִי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ מֵעוֹלָם

מִכְתְּבֵי אַהֲבָה

הֵם-הֵם

הַמְּגֻחָכִים.

 

לוּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב לַזְּמַן שֶׁבּוֹ,

בְּלִי לְהַבְחִין בְּכָךְ, כָּתַבְתִּי

מִכְתְּבֵי אַהֲבָה

מְגֻחָכִים.

 

הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַיּוֹם

זִכְרוֹנוֹתַי מִמִּכְתְּבֵי הָאַהֲבָה הָהֵם

הֵם-הֵם

הַמְּגֻחָכִים.

 

(בְּאֹפֶן טִבְעִי,

כָּל הַבִּטּוּיִים שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,

כְּמוֹ כָּל הָרְגָשׁוֹת שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,

מְגֻחָכִים.)

 

*** 

הֵסַרְתִּי אֶת הַמַּסֵּכָה וְהִבַּטְתִּי בְּעַצְמִי בַּמַּרְאָה:

הָיִיתִי הַיֶּלֶד מִלִּפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ.

לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי כְּלָל.

זֶה הַיִּתְרוֹן בְּכָךְ שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לְהָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה:

אַתָּה תָּמִיד אוֹתוֹ יֶלֶד,

הֶעָבָר שֶׁהָיָה הַיֶּלֶד.

הֵסַרְתִּי אֶת הַמַּסֵּכָה וְשׁוּב עָטִיתִי אוֹתָהּ.

מוּטָב כָּךְ,

כָּךְ, בְּלִי הַמַּסֵּכָה.

וַאֲנִי שָׁב לָאִישִׁיּוּת כְּמוֹ לְתַחֲנָה סוֹפִית.

 

פרננדו פסואה (1888-1935) פרסם בימי חייו כרך קטן של שירים בפורטוגלית, ארבעה כרכים דקים של

שירה באנגלית ולמעלה מ-400 שירים וקטעי פרוזה בעיתונים ובכתבי עת. בכל זאת, בילה את מרבית חייו כאלמוני. לאחר מותו נתגלתה תיבת עץ ובה למעלה מ-27 אלף דפים כתובים הכוללים דברי שירה, רומנים ומחזות, וטקסטים ביקורתיים ופילוסופיים.

 

בזכות כתבים אלה, שנכתבו על ידו ועל ידי עשרות הטרונימים שברא, נחשב פסואה לאחד המשוררים הגדולים ביותר בשפה הפורטוגלית ולאחת מדמויות המופת של הספרות המודרנית בעולם. השירים הנ"ל לקוחים מתוך "חנות הטבק", שיוצא עתה בהוצאת רימונים, בתרגומו של יורם מלצר. לשיר נוסף של פסואה שפורסם ב-ynet לחצו כאן