אורחים לרגע

"האורח" מציג סיפור פשוט שהופך ליצירה מרגשת ומאופקת, "פריז 36" מומלץ לחובבי הנוסטלגיה הצרפתית ואת "מקס פיין" עדיף היה להשאיר כמשחק מחשב. סרטים חדשים בדי.וי.די

סיפורים מסוגו של "האורח", סרטו האחרון של הבמאי תומאס מקארתי ("אנשי התחנה"), אינם נדירים בקולנוע האמריקני - דרמות על אדם מבוגר הזוכה להתעורר לחיים מחדש בעקבות מפגש עם דמות צבעונית. ובכל זאת, "האורח" מצליח לספק משהו שהיה כל כך חסר בהרבה מהסרטים הנ"ל ועושה זאת ללא שימוש במלודרמטיות מיותרת.

 

וולטר הוא מרצה שחי בקונטיקט, אלמן שאיבד את התשוקה, את הרצון לעשות משהו עם חייו. אולם נסיעה לכנס בניו יורק מפגישה אותו עם טארק, מהגר סורי צעיר עם חיבה למקצבים אפריקניים, ואמו מונה. השניים מצליחים לעורר בו בפעם הראשונה מזה שנים מעורבות רגשית כלשהי בחייהם של אחרים וגם בחייו שלו, לאחר שמשטרת ההגירה עוצרת את טארק בכוונה לגרש אותו למולדתו.

"האורח". כנות נדירה ביחס לקולנוע האמריקני

 

מקארתי, שגם כתב את התסריט, מצייד את הסרט באיזושהי כנות שנדיר מאוד לפגוש בדרמות הוליוודיות – בין אם זה דרך הדיאלוגים המאופקים, השתיקות

והמבוכות או הליהוק המפתיע לטובה. אין ספק שחלק ניכר מהכנות הזו מגיע מכיוונו של ריצ'רד ג'נקינס, שמגלם את וולטר.

 

ג'נקינס מוכר בעיקר בזכות תפקידי משנה שגילם, אולם הפעם האיפוק והרוגע שלו מספקים את אחד התפקידים הראשיים המפעימים של השנה (לא בכדי הוא היה מועמד לאוסקר על תפקיד זה). גם היאם עבאס, שמגלמת את אמו של המהגר, והאז סלימן, שמגלם את טארק, מצליחים לשמר את הרוח הייחודית הזו של הסרט.

 

תוספות מיוחדות: טריילר.

 

בשורה התחתונה: סיפור בנאלי לכאורה שהפך בידיו של מקארתי לסרט פשוט ומרגש.

 

"האורח", כ-99 דק', NMC יונייטד

 

מקס הזועם

לפניכם עוד מקרה של ניסיון הוליוודי לחלוב קצת מזומנים מהפופולריות של משחק מחשב. ניסיון העבר מלמד שגם אם בקופות המותג מוכיח את עצמו, רמת הסרטים היא בדרך כלל ירודה (ע"ע "סטריט פייטר", "מורטל קומבט" ודומיהם). במקרה של "מקס פיין", המותג אפילו לא צלח את מבחן הקופות (40 מיליון דולר בארצות הברית, מעט יותר מתקציב הסרט).

"מקס פיין". קטעי האקשן מבויימים בחוסר טעם משווע

 

גיבור הסרט, מקס פיין (מארק וולברג, שחקן לא רע בעל נטייה להשתתף בפרויקטים מיותרים), הוא שוטר שעדיין לא הצליח להשתחרר מטראומת הרצח הבלתי מפוענח של אשתו ובנו התינוק. חקירה של רצח אחר מובילה אותו לקנוניה תמוהה ומטופשת שקשורה איכשהו גם לפרשיה הטראגית מעברו. תוך כדי כך, איזשהו סם מתבל את הסרט בשדים ואלמנטים אחרים מתחום הפנטזיה האפלה.

 

קשה למצוא משהו טוב להגיד על "מקס פיין": העלילה בלתי קוהרנטית בעליל, קטעי האקשן מבויימים על ידי ג'ון מור בחוסר טעם משווע והמשחק הבינוני והדיאלוגים המופרכים מסלקים מהדרך כל סכנה של חיבור ולו מזערי לדמויות. מה שכן, הסרט לא ארוך במיוחד (99 דק' כולל כתוביות).

 

תוספות מיוחדות: ראיונות מאחורי הקלעים וניסיון לא ברור להציג קטע מקדים לעלילה בפורמט של רומן גרפי מדבר.

 

בשורה התחתונה: מיותר. כל כך מיותר.

 

"מקס פיין", כ-99 דק', NMC יונייטד

 

הקשר הצרפתי

הבמאי כריסטוף באראטייה ("כשהנערים שרים") אולי טוען שסרטו האחרון "פריז 36" אינו סרט נוסטלגי, אבל קשה להגיד שאין בסרט איזושהי כמיהה לעבר, ובמקרה הזה לפריז הסוערת של 1936.

"פריז 36". אנטי ריאליסטי במכוון

 

הסרט מגולל את סיפורם של עובדי תיאטרון שכונתי, שמאבדים את מקום עבודתם כשהמקום נרכש על ידי עסקן מפוקפק. אחרי כמה חודשים, אלה חוזרים למקום

ומצליחים להקים אותו לתחייה ולהעמיד מופע עצמאי משלהם, כשברקע מצטלבים להם כמה סיפורים על אהבה, יחסים מורכבים בין אב ובן וקשר מחודש של זקן מסוגר עם העולם.

 

זהו סרט מאוד תיאטרלי, מאוד צבעוני, שהבריחה שלו מריאליזם היא אפילו בוטה לפעמים. אבל הנושא מאפשר זאת: הצבעוניות, המוזיקליות והדרמטיות של המופע שבסרט פשוט חודרים כאן גם לחייהם של הגיבורים. לפעמים זה הופך מעט מעיק, אך לרוב הסרט נשאר חינני ולא גולש למחוזות הקיטש.

 

תוספות מיוחדות: טריילר.

 

בשורה התחתונה: סרט מושלם לחובבי המוזיקה הצרפתית של שנות ה-30.

 

"פריז 36", כ-115 דק', הד ארצי