אורח הכבוד

וולטר הוא פרופסור מזדקן לכלכלה שכבר מזמן שכח איך לחייך. הוא אלמן, מלמד את אותו קורס כבר שנים, ואת הספר שעל כתיבתו הוא עמל ספק אם אי פעם ישלים. עד שיום אחד הוא נתבע לייצג את המחלקה שלו באיזה כנס בניו יורק. או אז מתברר לו שהדירה שלו במנהטן, שמזה זמן רב עומדת ריקה, מאוכלסת עתה על ידי מוזיקאי סורי וחברתו, תכשיטנית רחוב מסנגל. נוכל אחד, שידע כי בעליה אינו פוקד אותה, השכיר להם את הדירה, ועתה הפרופסור מוצא עצמו בחברת שני דיירים-מהגרים לא חוקיים.

וולטר הוא גיבור "האורח", סרטו הקטן והמקסים של טום מקארתי, ומי שמגלם אותו הוא ריצ'רד ג'נקינס. אחד מאותם שחקנים נפלאים, שאתה יודע שראית אינספור פעמים על הבד ועל מסך הטלוויזיה, אבל מתקשה להיזכר איפה בדיוק. אין פלא: אחרי שהופיע משך כשלושה עשורים בתפקידי משנה – פסיכיאטר ב"משתגעים על מרי", מאמן במכון כושר ב"לקרוא ולשרוף" ואבי משפחת הקברנים ב"עמוק באדמה" – ג'נקינס זוכה, סוף סוף, לעשות תפקיד מוביל.

"האורח". מסע רגשי שתכליתו אמפתיה כלפי האחר

אל התשבחות שקצרה הופעתו בסרט, נוספה לאחרונה הידיעה המשמחת על מועמדותו של ג'נקינס לפרס איגוד השחקנים שיחולק בחודש הבא – מועמדות שהמרחק בינה לבין מושב בטקס האוסקר הינו קצר ביותר. הראיון הטלפוני עמו נערך ביום בו נודע על מועמדותו.

מזל טוב.

"תודה. אני מופתע ושמח”, הוא עונה בקולו הרך והעמוק.

זו הפעם הראשונה שאתה מופיע בתפקיד ראשי. באיזו מידה זה היווה שינוי עבורך?

"לשם שינוי, לא יכולתי לשוב לקרון שלי בהפסקות בין הצילומים, כי יש רק סצינות בודדות שאני לא מופיע בהן”.

התפקיד תפור עליו

ג'נקינס בן ה-60, יליד אילינוי, החל את דרכו כשחקן בתיאטרון מקומי בפרובידנס, רוד איילנד, ומאוחר יותר אף שימש כמנהלו האמנותי. כמי שמרבה להיוותר מחוץ לאור הזרקורים, הפאזה הנוכחית בחייו היא בהחלט לא שגרתית. “היינו בלוס אנג'לס באותו זמן, ונפגשנו במקרה במלון", מספר ג'נקינס על הפגישה הראשונה שלו עם הבמאי-תסריטאי, תומאס מקארתי (שסרטו הראשון, “אנשי התחנה" מ-2003, היה אחת ההפתעות הנעימות של אותה שנה).

“הכרנו באופן רופף כי יש לנו אותו סוכן. טום הזמין אותי לאכול, ואחרי כשנה וחצי-שנתיים צילצל אלי ואמר שכתב בשבילי את התפקיד, וביקש שאקרא. השתגעתי על זה, אבל אמרתי לו שאיש לא ייתן לו את הכסף לעשות את הסרט איתי בתפקיד הראשי. ואז הוא אמר: 'לא שאלתי אותך על הכסף, שאלתי אם אתה רוצה לעשות את זה'”.

יש בוולטר הרבה מן המשותף עם גיבור סרטו הקודם של מקארתי, ננס מתבודד (בגילומו של פיטר דינקלג') שיורש תחנת רכבת נטושה בניו ג'רזי ופוגש שם אוסף של יוצאי דופן כמוהו. “אני חושב שיש בו משהו בפנים שמבקש לפרוץ", מרחיב ג'נקינס לגבי הדמות שהוא מגלם. “לכן הוא לוקח שיעורי פסנתר. הוא אדם תקוע, משועמם מחייו. אשתו המנוחה היתה המנוע של יחסיהם, ועכשיו אין לו את זה. הוא פוחד מחוויות חדשות".

קשה מאוד לגלם "כל אדם".

"זה נכון. אם היית רואה אותו בין מאה אנשים בחדר, לא היית שם לב אליו. לפני עשר שנים הייתי חושב לכפות עליו משהו שייחד אותו, כי לא הייתי בוטח ביכולת שלי לגלם אותו כך”.

המפגש עם המהגרים משנה, כמובן, את חייו. טארק הסורי (חאז סלימן) מלמד אותו לתופף על התוף האפריקאי שהוא מנגן בו עם להקת רחוב צבעונית. המוזיקה לא רק מחברת בין השניים ומסירה את מעטפת החשדנות, אלא גם משחררת, איך לא, את וולטר העצור.

“טום (מקארתי) הוא כזה", אומר ג'נקינס. “כשאתה איתו אתה פוגש 8-9 אנשים חדשים. הוא נורא מתעניין באנשים, בתרבויות. הוא אמר לי פעם, שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם רק פשוט נשב ונשתה קפה עם יותר אנשים".

העלילה מתעבה כאשר טארק נתפס על ידי משטרת ההגירה, והמצב החדש הזה שולח את וולטר, לראשונה בחייו, למסע רגשי שתכליתו אחריות ואמפתיה כלפי מישהו אחר. קשה שלא לראות בחלק הזה של "האורח" הערה (דידקטית למדי) על הפוליטיקה האמריקנית שאחרי 11 בספטמבר, ועל האופן שבו היא משפיעה על יחסים בין-אישיים. בשלב הזה של הסרט פוסעת פנימה השחקנית הפלסטינית היאם עבאס (“עץ לימון") המגלמת את אמו של טארק, שבעצמה חוששת שתגורש.

עם היאם עבאס. "הסצינה קרתה בזכותה"

"היא מדהימה", נפעם ג'נקינס. “טום כתב את התפקיד במיוחד בשבילה. היחסים שלנו בסרט מעניינים באופן שבו הם מתפתחים. יש סצינה בינינו בחדר השינה, ולא ידענו איך לעשות אותה. כשהתחלנו לצלם היאם פתחה את הדלת, והסצינה פשוט קרתה. בזכותה. אין בה שום שקר”.

שומר על צניעות

ג'נקינס הרבה להופיע בסרטיהם של האחים פארלי, ולהבדיל, האחים כהן (הוא היה, בין היתר, עורך הדין השיכור ב”האיש שלא היה שם”, ונצפה גם ב”אכזריות בלתי נסבלת”). את יחסו אליהם הוא מסכם במילים הבאות: “בכל זמן, בכל מקום". ג'נקינס נבחן לסרטיהם מאז "בייבי אריזונה", ואיכשהו זה תמיד נפל. “נורא רציתי את התפקיד שעשה וויליאם ה. מייסי ב'פארגו'”, הוא מספר. “אבל כשראיתי את הסרט הבנתי למה לא קיבלתי אותו. הוא פשוט היה טוב יותר".

“האנשים במקצוע הזה הם נהדרים", הוא מרחיב. "גם אם היה תפקיד שלא קיבלתי, מי שנבחר היה נכון יותר. ניגשתי למבחני בד לסרטים של האחים כהן מאז 'בייבי אריזונה', עד שיום אחד איתן צלצל אלי ובישר לי שקיבלתי את התפקיד ב'האיש שלא היה שם'”.

אחד הביטויים לשינוי שחווה דמותו של ג'נקינס ב"האורח" הוא התיפוף הלא מודע שלו, לפי המקצב האפריקאי שמלמד אותו ידידו החדש. זה, מבחינתנו, הדבר הקרוב ביותר אצלו להבעת רגשות. לשחרור מעצורים. השאלה הבאה, לפיכך, מתבקשת.

האם אתה עדיין מוצא את עצמך מתופף על שולחנות מבלי משים?

(צוחק). “תמיד עשיתי זאת. הייתי מתופף בצעירותי, אבל הייתי מתופף מחורבן, בלי שום חוש קצב, אז הפסקתי. זה עזר לי בסרט. אבל הבן שלי הוא מתופף נפלא, ואפילו חשב להפוך למתופף מקצועי. הוא עדיין מנגן, ואם יחליט להפסיק פעם, אני ארדוף אחריו עם מקל תיפוף".