מס ערך מוסף (מע"מ) היה בשבועות האחרונים לסוג של סלב. הצרכן, והסוחר הישראליים רגילים לשלם את המס הזה בשקט ובפנים חמוצות, כחלק ממרשם המסים שהם נאלצים לבלוע, אבל "גזירות האוצר" האחרונות הוציאו אותו מאפרוריותו. זה החל בהחלטה להעלות את המע"מ ל-16.5% ולבטל את הפטור ממע"מ על שירותי תיירות, פירות וירקות, והמשיך למופע הדרמטי, שבו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביטל את הגזירה האחרונה. בחודשיים האחרונים, השתמשו בו פוליטיקאים כדי לגזור קופונים ולהשפיל זה את זה, ואילו מוכרי עגבניות בשוק הופיעו בכל מהדורה והפכו לסמל חברתי.
הטענה המרכזית, שנשמעה שוב ושוב במהלך "פסטיבל המע"מ", הייתה, כי מדובר במס ש"נולד בחטא": מע"מ הוא מטבעו מס רגרסיבי - כזה שמיטיב עם העשיר ומקשה על העני. זאת, גם בגלל שכולם משלמים מס בשיעור שווה, בשעה שמס הכנסה ומסים אחרים משולמים באופן מדורג, כך שהעשירים משלמים מס בשיעור גבוה יותר, וגם בגלל שהוא מס על צריכה: ככל שאנשים עניים יותר, כך הם צורכים אחוז גבוה יותר מהכנסתם, כך שהמע"מ חל עליהם בשיעור גבוה יותר. לפיכך, מע"מ בשיעור נמוך הוא ביטוי למדיניות חברתית יותר, ולהיפך. על רקע זה, מעניין להשוות בין המע"מ הכחול-לבן לבין מקביליו שמעבר לים.
המע"מ, שהוטל בארץ לראשונה ב-1976, אינו המצאה ישראלית. הוא קיים בקרוב למחצית ממדינות העולם, בצורות שונות, אם כי רוב המדינות שאינן מטילות אותו הן מדינות מתפתחות כמו אינדונזיה, איראן וערב הסעודית, או מדינות נחשלות כמו בורונדי ואתיופיה.
