ענתי שלי, הייתי נותן הכל כדי לשוב ולראותך

צעדתי ברגליים עשויות בטון לאורך שביל הגישה עד שהגעתי אל הדלת. הוצאתי את צרור המפתחות שלי, ונדרשו לי לפחות חמישה נסיונות בכדי להצליח להשחיל אותו לחור המנעול. אצבעותיי היססו על הידית. פחדתי להתמוטט ברגע שאדרוך בתוך הבית החשוך, החלול כגולגולת. המשך הסיפור

• בחלק הראשון: גיבור הסיפור הלום צער על מות אשתו, באשמתו. חברו, עמרי, בא לקחת אותו.

 

יכול להיות שנרדמתי, אני לא זוכר בדיוק, אבל כשפקחתי את עיניי הייתי חגור לצידו של עמרי, שנהג ברחובות העיר העייפה. אורות הפנסים זרחו לסירוגין על פני ההייטקיסט החיוורות שלו. העברתי יד על הפנים שלי, שהיו נפוחות וכואבות מבכי.

 

"לאן אנחנו נוסעים?", שאלתי אותו, ורק אז הבנתי עד כמה הייתי צמא. עמרי לא ענה, רק חייך והושיט לי בקבוק מים. לגמתי בשקיקה. הרחובות התחלפו זה בזה, והנסיעה היתה חלקה ושקטה כל-כך, עד שלרגע לא הייתי בטוח אם אני בעצם חולם. השתדלתי מאוד לא לחשוב עליה.

 

שיערתי שהוא נוסע אל הדירה הקטנה ששימשה כמשרד ומעבדה לירון ולו, אבל אז עמרי פנה לכיוון הלא נכון ברמזור. "לאן אנחנו נוסעים?", שאלתי אותו שוב. "אתה תראה", ענה.

 

חלפנו על פני פאב שכמה מיושביו יצאו מתוכו כדי לעשן. גברים ונשים צעירים, פניהם יפות וחלקות מחוסר דאגה, סמוקים מאלכוהול ותשוקה קייצית, לא מודעים כלל לכך שהעולם חרב הלילה ואין עוד טעם בחיים.

 

עצמתי את עיניי ביאוש. "קח אותי הביתה", התחננתי לעמרי, וכשפקחתי אותן שוב הופתעתי לגלות שהוא עצר את המכונית ממש מחוץ לגינת הבית הפרטי הקטן של ענת ושלי. פניתי אליו בחוסר הבנה. "לכאן התכוונת להגיע מלכתחילה?", שאלתי בצרידות. "מה לגבי הבדיקה?". הוא לא ענה. כנראה שהבין שלא ייתכן זמן גרוע יותר מזה לבחון את התוצאות.

 

"תודה על הטרמפ", אמרתי, ואז יצאתי החוצה וטרקתי את דלת המכונית. עמרי עקב אחריי במבטו ולא הראה סימנים לכך שהוא מתכוון לנסוע משם, אבל לי לא היה אכפת, לא ממנו ולא מהפרוייקט שלו. החלטתי להתפטר למחרת בבוקר.

 

צעדתי ברגליים עשויות בטון לאורך שביל הגישה עד שהגעתי אל הדלת. הוצאתי את צרור המפתחות שלי, ונדרשו לי לפחות חמישה נסיונות בכדי להצליח להשחיל אותו לחור המנעול. אצבעותיי היססו על הידית. פחדתי להתמוטט ברגע שאדרוך בתוך הבית החשוך, החלול כגולגולת. ענתי שלי, הייתי נותן הכל כדי לראות אותך עוד פעם אחת.

 

נכנסתי. הבית היה דומם לחלוטין, וקול הדלת הנסגרת הדהד בין ערימת העיתונים בסלון לספלי הקפה במטבח. נשענתי עליה בכבדות, מתנשם, והרגשתי שהטיפוס במעלה המדרגות אל חדר השינה הוא מטלה למעלה מכוחותיי. לאט-לאט החלקתי עד שהתיישבתי על הרצפה.

 

"אמיתי?", דמיינתי את ענת אומרת, אך אין טעם לענות לזכרונות.

 

רוח רפאים לבושה בגופיה ובמכנסיים קצרים

לפתע נדלק האור בקומה השניה ואני זינקתי על רגליי וכמעט מעדתי שוב כשראיתי אותה יורדת במדרגות, רוח רפאים לבושה בגופיה ובמכנסיים קצרים, שיערהּ השחור אסוף בצמה. ענת.

 

"מותק, איפה היית?", שאלה אותי ופחד לפת את גרוני, מונע ממני לענות כדי שלא תיעלם פתאום. "דאגתי לך", אמרה.

 

משלא עניתי, ירדה אלי והתקרבה. יכולתי להישבע שהרגשתי את החום שלה, את ריח השינה שעלה ממנה, את קרם הלילה שלה. "ענת?", שאלתי בשקט וקיוותי שאני לא משתגע מרוב יגון.

 

"אתה בסדר?", היא שאלה אותי והניחה יד עדינה על המצח שלי. המגע שלה העביר בי זרם וכל גופי החל לרעוד כמחושמל.

 

"אבל... אבל...", גימגמתי בקושי כשהאור הקלוש מהקומה השניה האיר את פניה: העור שהיה נרפה מעט סביב העיניים, כמה קמטים שעיטרו את פיהּ, שיערות שיבה ספורות שהדגישו בקווי מיתאר את השיער השחור כפחם. היא היתה יפהפיה.

 

"ענתי", חיבקתי אותה, לא מעז לעזוב, פן תיעלם. היא חיבקה אותי בחזרה חיבוק אוהד וליטפה את גבי, כאילו הרגיעה ילד שהתעורר מסיוט. "אני אוהב אותך כל-כך", אמרתי ולא הצלחתי לשלוט עוד בדמעותיי.

 

"מה קרה לך?", שאלה אותי, ושמעתי בקולה נימה של דאגה.

 

הרפיתי מעט את החיבוק כדי שאוכל לנשק לה את הצוואר. מה כבר יכולתי להגיד? שראיתי אותה מתה היום על מיטה בבית החולים, מרוסקת מתאונה שאני גרמתי? שחשבתי שאיבדתי אותה ואת שפיותי לתמיד? "שום דבר", אמרתי במקום זאת. "הכל נפלא". התכוונתי לכך. היא המשיכה לחבק אותי למרות שלא הבינה, סומכת עלי שהכל באמת כשורה.

 

"בוא למיטה", אמרה לתוך האוזן שלי, אבל אני כבר לא רציתי לישון. רציתי להישאר שם ער, ולחבק אותה לנצח.

 

ירון ועמרי החליפו ביניהם מבטים. "אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך טוב...", אמר עמרי, הדברן מבין השניים. "הטכנולוגיה לא בדוקה עדיין. מדובר בחודשים ארוכים לפני שנוכל להשתמש בה בביטחה..."  

 

השניים לא נראו לי כמו רמאים מקצועיים

"חברים", קטעתי אותו, מתורגל כבר בגמגומיהם של גאוני הייטק צעירים בתחילת דרכם, "אתם באים לפגישה הזו עם הצהרות על טכנולוגיה פנטסטית, ממש מדע בדיוני, בכוונה לקבל מהחברה שלי סכומים בגובה שמעטים מאוד זוכים לקבל, ומבקשים ממני שפשוט אתן לכם את הכסף על סמך הבטחה שלכם שהיא עובדת?", שאלתי אותם בחיוך. השניים לא נראו לי כמו רמאים מקצועיים, אבל בעצם, כמובן שרמאים מקצועיים לא יראו כאלה.

 

ירון ועמרי סובבו את פניהם ממני והחלו להתלחש בלהט. ניצלתי את ההפוגה כדי לאכול חתיכה נוספת מעוגת הפרג המעולה שבית הקפה הזה התפרסם בזכותה ולגמתי באריכות מהקפוצ'ינו. הסלולרי שלי צילצל ואני דחיתי את השיחה מענת. לא רציתי לדבר איתה באמצע הפגישה, ויהיה די פנאי לשמוע את הנידנודים שלה מאוחר יותר. שמתי לב שידו הימנית של ירון מתנועעת בתזזיתיות, נפתחת ונסגרת, מתופפת על השולחן, אוחזת דברים בהיסח הדעת ואז מרפה. "מה העניין עם היד שלך?", שאלתי אותו.

 

"מה?", שאל ירון. השניים הפסיקו את התלחשויותיהם. "היד שלך", שאלתי שוב. ירון הסתכל עליה וחיוך של הנאה נמרח על פניו. "הוא ניסה עליה את המכונה לפני יומיים", הסביר עמרי, "רצינו לבדוק את הגרסה החדשה, אז ירון התנדב להתחבר אליה, ואני תיכנתתי אותה לגרום לו לחשוב שהוא איבד את היד שלו בתאונת עבודה. מכבש הידראולי". הוא נראה מאוד גאה בעצמו, והצחיק אותי לחשוב ששני מהנדסים רכים כמו ירון ועמרי דימו תרחיש במפעל שדורש עבודת כפיים.

 

"זה היה מדהים", אמר ירון בהתפרצות לא טיפוסית, "הייתי משוכנע שהיד איננה". הוא כיווץ והרפה את היד כמו ילד שמשחק עם צעצוע חדש. "חשבתי להתאבד, אפילו", גילה במבוכה. "הידיים שלי הן הפרנסה שלי".

 

"שלא לדבר על זה שחיי המין שלך היו נפגעים בצורה אנושה", צחק עמרי, וירון חייך, סולח לו על העקיצה.

 

"בעצם", אמרתי ורכנתי קדימה, "מה שהמכונה שלכם עושה היא לעזור לאנשים להפסיק לקחת דברים כמובנים מאליהם".  

 

שוב הוחלפו מבטים בין השניים. "כן", אמר עמרי, "יש בזה משהו. אפשר לגרום באמצעותה למוח לחשוב שהוא איבד כל איבר שהוא. אתה מנתק את האיבר ונותן כמה רמזים, והמוח כבר משלים את הפרטים החסרים. תדמיין את זה – כל אחד יוכל לדעת איך מרגישים עיוורים, חירשים, נכים... זה כמו מה שמנסים לעשות ב'דיאלוג בחשיכה' בחולון, אבל הרבה יותר".

 

"זה חייב להיות איבר בגוף?", תהיתי, "או שזה יכול להיות, למשל, זיכרון או תחושה, או רגש?"

 

עמרי הסתכל על ירון וניהל איתו שיחה ללא מילים. לבסוף ירון הנהן. "לא בדקנו את זה מעולם", אמר עמרי בזהירות ופנה שוב אלי, "אבל תיאורטית", אמר ואז הדגיש שוב, "תיאורטית זה אפשרי. למה אתה שואל?"

 

סוף