היא הלכה. איננה. אשתי מתה, וזו אשמתי
ברגע ההוא לא זכרתי אותה כפי שנראתה באותו הלילה – פנים חבולות וחבושות, צינורות מחדירים חיים אל תוך הגוף הדועך – אלא כפי שחייתה בלילה אחר, רחוק מכאן במרחב ובזמן, כשעלתה מהים כמו ונוס שחורת שיער והתיישבה לצידי על המגבת. סיפור
מסביב רעש מבוהל של חדר-מיון, אבל אצלי בראש הכל נשמע מעומעם, לא מציאותי, מגיע מאיזה מכשיר טלוויזיה מרוחק. חלק יבש של המוח שלי עדיין ממשיך לספק מידע: החלוקים של האחיות לבנים; מושב המתכת קשה וקר; היד שלי קפוצה על הפה והאף ומקשה על הנשימה; אבל שום דבר מזה לא באמת נקלט. העיניים שלי בוהות בשלט היציאה הירוק והזרחני עד שהן מאבדות מיקוד ואני מנסה, משתדל בכל כוחי למנוע גם מהמחשבות להתמקד. אני נותן להן להתרוצץ חופשיות, להינתז כמו כדורי פינג-פונג פרועים בין קירות הגולגולת, העיקר לא לחשוב על זה. כל עוד לא אחשוב על זה, הרי שזה לא באמת קרה. רק לא לחשוב. רק לא על זה. רק לא...
היא איננה.
הראש שלי נזרק אחורה. הכאב פיזי, אבל הוא לא בלב, וגם לא בחזה. הוא בבסיס הלסת, בבתי השחי, במרכז הבטן. כף היד שלי מחליקה בכבדות מהפנים ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, אם לרסק משהו, או לחבק משהו, או לתלוש לי את העור לרצועות מדממות, וחוסר ההחלטיות הזה גורם להן לפרכס בתסכול. היא מתה, וזו אשמתי.
הדמעות באות, אבל הן לא פורצות וגם לא זולגות. הן מבעבעות החוצה, מצטברות מאחורי העיניים עד שהן מתחילות לכאוב, ואז נפלטות החוצה ביפיחות חנוקות ושיעולים ריריים, כמו מתוך ממטרה שבורה. הידיים שלי מוצאות לעצמן עיסוק וחופרות בציפורניים אל תוך הקרקפת, ואז נשמעת יבבה נמוכה, עולה מתוך הריאות שלי, כמו קינת הרחמים העצמיים של חתול גווע.
אני כלוא בעולם של סבל ואין ממנו מפלט
האחיות לא הקדישו לי תשומת לב - הן כבר מורגלות, קצות העצבים שלהן שחוקים ואטומים. הכאב הזה פרטי, מבודד לחלוטין. אני כלוא בעולם של סבל ואין ממנו מפלט. איש לא מסוגל לחלוק את הצער הזה, לשאת אותו במקומי, והרגשתי שאני הולך ונמחץ תחת הכובד. קר עד העצם במסדרון הזה, הלבן והבוהק, וכפות ידיי החלו לשפשף בהיסח הדעת את הבשר של זרועותיהן החשופות.
ברגע ההוא לא זכרתי אותה כפי שנראתה באותו הלילה – פנים חבולות וחבושות, צינורות מחדירים חיים אל תוך הגוף הדועך – אלא כפי שחייתה בלילה אחר, רחוק מכאן במרחב ובזמן, כשעלתה מהים כמו ונוס שחורת שיער והתיישבה לצידי על המגבת. נצמדנו קרוב-קרוב בחיבוק רטוב, מאחדים את חום הגוף שלנו מול צינת הלילה. רק הלבנה הייתה עדה לנשיקה המלוחה-מתוקה ההיא, שנדמה שתימשך לנצח.
אבל אין דבר שנמשך לנצח.
הייתי מוכן לעשות הכל בשביל להחזיר אחורה את הזמן
תחושת האובדן הבלתי נמנעת עשתה את דרכה לאיטה אל קצות גופי, כמו כוויה שטרם הספיקה להגיע אל קצות העצב ואין דבר שיכול לעצור אותה. נרעדתי מהחום המחליא של ההבנה כי חיי לעולם לא יהיו עוד כשהיו. הייתי מוכן לעשות הכל בשביל להחזיר אחורה את הזמן, לומר לה רק עוד פעם מה אני מרגיש, להתנצל על כל הפעמים בהן קיבלתי אותה כמובנת מאליה, על...
"אמיתי?"
לקח לי זמן רב מאד להבין שמישהו קרא בשמי ממרחקים. כן, זה אני, אני אמיתי. הרמתי את העיניים ומבעד לאור השבור של הדמעות זיהיתי את עמרי.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי בגרון מכווץ.
הוא התיישב לידי והרעיד את ספסל המתכת. הוא לא אמר דבר, ואני חזרתי לשקוע לתוך בור העינויים האישי שלי, משחזר את הכאב שוב ושוב, אולי כך יקהה עוקצו. לא אכפת היה לי ממנו. שיניח לי לנפשי.
"אמיתי, אני צריך לדבר איתך בקשר לשיחה שהייתה לנו בבוקר. אתה זוכר?", אמר לבסוף בקול יבש שגרם לעור שלי לעקצץ, לידיים שלי לרעוד, לפה שלי להתכווץ...
התפוצצתי. "אשתי מתה!", צרחתי עליו, מרוקן את כל התיעוב שהצטבר לי בריאות, "אתה מבין?! היא פאקינג מתה, ואתה רוצה לדבר איתי על איזה רעיון עסקי מחורבן עכשיו? מה זה מעניין אותי?", זינקתי על הרגליים ונעמדתי מולו. העיניים שלי איימו להתנפל עליו. "איך אתה מעז בכלל?! לך להזדיין אתה והרעיונות שלך!", ירקתי את המילים. ידיי נקפצו מתוך החלטה לתלוש בחדווה את הפרצוף של הבן-זונה חסר הרגישות הזה.
עמרי לא נרתע מהזעם המשתלח שלי. הוא שילב את זרועותיו ונותר לשבת, בוחן אותי בקור רוח. "שב", הורה לי בשקט.
"חתיכת זבל, למה באת לכאן בכלל?", סיננתי לעברו בעייפות, מותש לחלוטין פתאום.
"באתי לעזור לך", אמר לי. "שב בבקשה".
התיישבתי לצידו וטמנתי את פניי בתוך כפות הידיים. הרגשתי את האדישות המנותקת משתלטת עלי בשנית, וקידמתי אותה בברכה.
"אתה זוכר את הרעיון שדיברנו עליו הבוקר?", שאל אותי, כאילו חשש שזכרוני נפגע בעקבות הטראומה.
"מה בקשר לרעיון מהבוקר?", שאלתי בקול מעומעם מבין אצבעותיי.
"כשישבנו בבית הקפה, עם ירון", המשיך כאילו רצה לוודא שאני זוכר את כל הפרטים.
הזעם שב להזדחל אל קצות אצבעותיי. "כן", נהמתי עליו, "מה בקשר לזה?!"
"אז יש משהו שאני צריך שתבין עכשיו", המשיך עמרי, מעמיד פנים שהוא לא מבחין בעצבנותי הגוברת. אחות חלפה על פנינו, דוחפת עגלה עמוסה בציוד רפואי ואני תרתי בעיניי אחר חפץ מתכתי וחד שאוכל להשתיק באמצעותו את עמרי.
"זה הצליח".
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה?", שאלתי, והזעם החליק ממני, מופתע כמותי.
"הבדיקה - היא הצליחה, ועכשיו אני ממש צריך שתבוא איתי. זה מאד חשוב", הדגיש.
עיניי נדדו לשעון המחוגים על הקיר. חצות ועשרים. אשתי מתה לפני פחות משעה, והאידיוט הזה רוצה שאבוא איתו לבחון תוצאה של איזו בדיקה חסרת חשיבות. העולם הושמד בפיצוץ גרעיני, והוא רוצה להשתעשע ברעיון עסקי. התחלתי להשמיע קול, אבל לא הייתי בטוח בעצמי אם מדובר בצחוק או בכי עד שהוא יצא אל האוויר. זה היה צחוק. וכשפרץ היה קשה לעצור אותו - זה היה צחוק שמזין את עצמו בהיסטריה, הרעיד לי את הצלעות, ולרגע לא הייתי בטוח אם אצליח לעצור אותו מתישהו, או שאחנק לי שם, על ספסל המתכת, מתחת לשלט היציאה הזורח בירוק.
אבל הצחוק דעך לבסוף. אין דבר שנמשך לנצח.
הסתכלתי שוב על השעון, ולפתע בית החולים הארור ההוא היה המקום האחרון עלי אדמות שרציתי להיות בו. השכמות שלי נשמטו, כואבות, על מושב המתכת הקר. "בוא נלך", אמרתי לעמרי בלאות והרשיתי לו לעזור לי לקום, ואז להוביל אותי אל מעבר לשלט היציאה.
- המשך הסיפור: ענתי שלי, הייתי נותן הכל כדי לראותך עוד פעם
הכאב פיזי, אבל הוא לא בלב, וגם לא בחזה
צילום: jupiter
מומלצים
