"היה שלום להתראות מחר" של ויליאם מקסוול מורכב משני רומנים קצרים והוא תמציתי, מהודק ומחושב לפרטיו. בלי מילים עודפות, בלי תנועות מיותרות. שני הרומנים עוסקים באותן דמויות ובאותה משפחה, לאורך תקופה ארוכה, שקו פרשת המים הוא מות אם המשפחה.
הרומן הראשון, "כסנוניות הם באו", מתאר את החיים בבית המשפחה דרך נקודות המבט של שלושת הגברים
בבית: באני הקטן והרגיש, רוברט שמרגיש את כובד האחריות של הגבר בבית, והאב שעולמו קורס עליו עם מות אשתו. כל זה מתרחש במהלך חודש נובמבר של 1918, בימים "ששפעת ספרדית" משתוללת בכל עבר.
ברומן השני, הנושא את שם הספר, באני המבוגר חוזר אחורה בזמן לספר סיפור רצח שאירע בנעוריו: אבא של חבר רצח את המאהב של אמו, והותיר את באני עם רגש אשמה לא פתור. זהו גם המעניין בין שני הרומנים לטעמי, בין השאר בגלל משחקי התפקידים שבו; גיבורי הרומן הם הילדים, שהם בכלל דמויות צדדיות בדרמה הגדולה שהרומן מתאר; הם העדים, לא אלה שמשחקים בה תפקידים ראשיים, ובכל זאת מהווים את מרכז הכובד הרגשי.
בשני הרומנים יש סיפורים קטנים, משפחתיים, עם מעט דמויות ומעט עלילה והרבה שתיקות ומבוכה. ומבעד לסיפורים, שיש בהם שקיפות גדולה, מצטיירים החיים בעיירה קטנה במערב התיכון של ארצות הברית, בתקופה של שינויים תכופים: השמועות על המלחמה באירופה והשנאה לגרמנים, הקשיים הכלכלים, החיים של חקלאים חוכרי אדמות - אנשים מסורים ונאמנים וכמעט חסרי כול, הצמיחה של הערים, האלימות שמחת לפני השטח. והאלימות שמעל.
מקסוול כותב בקול שטוח ובניגון מתון; הטקסטים שלו הם מופת של איפוק ושליטה עצמית, בתיאום הרמוני עם החיים עליהם הוא כותב. באני המבוגר, בהסתכלות אחורה על חיי משפחתו, אומר: "יכולת השליטה העצמית בבית הזה היתה מספיקה לשש משפחות". כך גם השליטה העצמית בכתיבה של מקסוול מספיקה לשישה סופרים, לפחות.
הוא נשאר תחום בגבולות התיאור החיצוני: מה קרה, מה היה, מי אמר למי וכו'. "היה שלום, להתראות מחר"
אומרים אחד לשני החברים, או שלא. או שלא מתראים יותר אף פעם והכל משתנה ברגע. והמילים הפשוטות, היומיומיות, מצליחות לתאר דרמה אפית במדויק.
מכל מיני סיבות היסטוריות, התרבות העברית נתנה לאורך השנים העדפה לספרויות האירופיות. משם שאבנו, אותן תרגמנו, להן נתנו מקום של כבוד. על הספרות האמריקנית מעט התנשאנו, לפחות רבים מאיתנו. כלומר, הם לא רוסים, אחרי הכל. בשנים האחרונות יש איזה תיקון.
רק מהתקופה האחרונה שווה לציין בין היתר את "קיץ" של אדית וורטון, תרגום מחודש של "צייד בודד הוא הלב" מאת קארסון מק'קאלרס ו"חבורת העינב" של ג'ון פנטה, "הדרך" של קורמאק מקראתי ו"חלון פנורמי" מאת ריצ'רד ייטס. נעים לדעת שלצד הקפיטליזם הקיצוני, יש עדיין המון דברים ראויים לייבא מהאימפריה.
"היה שלום להתראות מחר", ויליאם מקסוול, מאנגלית: יואב כ"ץ, הוצאת שוקן, 272 עמ'