אבן נגולה מהלב

כמה שנים עברו מאז? הרבה. אתפלא אם תזכור, אבל פעם אמרת לי: "תקרא את 'ציד בודד הוא הלב'. זה היה בשנה הראשונה של התיכון. כולנו עוד היינו חדשים בבית הספר. הגענו מפינות שונות של תל-אביב ועוד לא ידענו הרבה זה על זה. שנינו היינו בני 15 - גיל שעושה ילדים לקיפודים: תמיד מוכנים לדקור, תמיד מוכנים להידקר (יש בזה משהו נועז ואצילי: בגיל 15 כולנו סמוראים, וכולנו מרביצים רק על פי קוד של כבוד. לפני כן ואחרי כן קל יותר להרביץ מתחת לחגורה).

פעם הלכנו במסדרון בית הספר בסוף יום לימודים. אני אמרתי משהו, אתה אמרת משהו. אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל אני זוכר שהיה מתח באויר. אמרתי לך משהו שעיצבן אותך. ואז, במקום לענות לי, אמרת פתאום משהו כזה: "אבא שלי חתום על 'הספריה לעם' של 'עם עובד'. הגיע ספר אמריקאי והשם מצא חן בעיני: 'צייד בודד הוא הלב'. קראתי אותו. תקרא אותו".

למחרת הבאת לי את הספר. לא קראתי אותו. אולי בגלל שכעסתי על שקיבלתי ספר במקום תשובה. אולי בגלל שניסיתי לקרוא ונעצרתי. אחרי שבוע החזרתי לך את הספר. שאלת: "איך זה". אמרתי "לא קראתי". לקחת את הספר, הסתובבת והלכת.

מחברת הספר, קרסון מק`קאלרס (צילום: יחסי ציבור עם עובד)

ואולי אני מכניס עכשיו אל תוך החברות שהתחילה אז להתפתח בינינו יותר כעס מאשר היה בה. אני חושב שגם היה לנו טוב לדבר, וגם טוב להתווכח, על מה שבער מתחת לעור באותן שנים לא החלפנו מילה. ריח האישה שמילא לנו את הנחיריים לא היה נושא שאפשר לדבר עליו (רק בסוף השנה, כשהכנו זר לאחת המורות הנפלאות שלנו, הצעת שנכתוב לה פתק אנונימי "בהערצה גם לרגליים המדהימות". כתבנו והצמדנו את הפתק לזר. הרגליים באמת היו מדהימות). אבל על דברים אחרים דיברנו.

בעיקר על שני דברים: על הקומוניזם שלי ועל הבית שלך. אני ניצלתי את המעבר מן היסודי, בשכונה שבה כולם הכירו אותי, אל התיכון, שבו היו כולם חדשים, כדי "לצאת מן הארון" בעניין החברות שלי בברית הנוער הקומוניסטי. הרעיונות של המפלגה מילאו לי את הראש.

כמה רומנטי להיות מצורע

היחס אלינו כאל מצורעים נראה לי רומנטי. המחשבה שיש אמת אידיאולוגית שמסבירה את כל תחומי החיים היתה משכרת, והשקעתי ימים ולילות בקריאה של קרל מרקס ("השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה") ולנין ("מה לעשות?"), ומאו צה דון (כך אייתו אז ב"ספריית פועלים" את שמו של העריץ הסיני שחלם על קומוניזם חקלאי).

אתה היית חבר ב"שומר הצעיר" ורצית לדבר על מרכסיזם, אבל מפעם לפעם היית מוביל את השיחה אל הבית שממנו היית מגיע בכל בוקר - אל אב שגידל אותך לבדו, אל אם שחלתה בסרטן ואושפזה. עיצבן אותך הסירוב שלי לדבר על הבית שלי. עיצבן אותי הסירוב שלך לדבר על מרכסיזם בלי לדבר על בדידות.

ככה היינו מדברים; אני משער שזה פחות או יותר היה הרקע לאותו רגע שבו לא ענית לי על הדיקטטורה של הפרולטריון, או על הדיאלקטיקה המעמדית של האמנות, אלא חתכת את השיחה בחוסר סבלנות והצעת שאקרא את "ציד בודד הוא הלב".

אחרי התיכון כמעט ולא התראינו. אחת לעשר-עשרים שנה היינו נפגשים. לפעמים בסרט, לפעמים בתערוכה שאליה באת עם אשתך הציירת. היינו אומרים זה לזה את המלים המנומסות והבנאליות שאומרים זה לזה אנשים שפעם היה להם משהו במשותף, ושום דבר לא נשאר מזה בהווה.

שום דבר לא נשאר בהווה מידידות רחוקה? עובדה שנזכרתי כעת באותה שיחה, באותו מסדרון, לאחר שאביך קיבל את הספר שיצא אז בתרגומה של יעל מדיני. כעת החליטה ההוצאה לתרגם מחדש את "ציד בודד הוא הלב" של קארסון מק'קאלרס והפקידה את המלאכה בידיו האמונות של אברהם יבין. כשראיתי את הספר הרגשתי חוב ישן לקרוא אותו. אולי חוב כלפיך, אולי חוב כלפי עצמי, אולי חשבון לא גמור שאני סוחב איתי מאז על היחס שבין אידאולוגיה לבין בדידות.

חשבון לא גמור עם אידיאולוגיות

קראתי כעת את הספר ברעב, בחשק. העברית השקטה, המסרבת לעשות שרירים, של אברהם יבין מוסרת נפלא את הסיפור שנע ב-1939 בין שש דמויות, בעיר קטנה, בדרום העמוק של ארצות הברית. קראתי וחשבתי שוב ושוב על אידיאולוגיה ועל בדידות. עם אידיאולוגיות אני סוחב איתי חשבון לא גמור עד עצם היום הזה. בדידות אף פעם לא היתה שייכת במיוחד לרפרטואר הבעיות הפרטיות שלי.

אבל אחרי הבחירות האחרונות, ואחרי המלחמה האחרונה בעזה, אני מרגיש משהו שאין לי מלים טובות יותר לתאר אותו מאשר בדידות פוליטית. משהו ארוך נגמר בחיי הפוליטיים. משהו משותף לי ולאחרים נגמר. משהו מסובך קיבל עוד סיבוך אחד שעושה, בשבילי, את הפוליטיקה הישראלית לצוננת ומרה. כמו רוח קרה שלא טוב למצוא את עצמך ברחוב כשהיא נושבת. אבל אתה ברחוב, והיא נושבת.

קראתי וחשבתי שאולי ניסית להציע לי אז, לפני הרבה שנים, להכניס אל החשבון האידיאולוגי שלי את הרופא השחור מהספר, דר' קופלנד; הוא היה איש זקן, שחפן, מאופק ואצילי, שהאמין בכל ליבו שהקומוניזם יציל את העולם מן השקר וההשפלה, ולאחד מבניו הוא קרא קרל מרקס, אבל בינתיים הוא עבר לבית של שחורים עניים, מבוזים, חולים-מרוב-עוני, וריפא אותם ככל יכולתו הדלה מאוד.

להניח למחלות הגדולות?

אולי ניסית להגיד לי שמוטב לרפא מחלות קטנות ולהניח למחלות הגדולות? אבל המחלות הגדולות לא מניחות לדר' קופלנד לרפא רק מחלות קטנות. אחד מבניו נאסר, ונהגו בו שם כפי שנהגו בדרום בשחורים: סוהר קשר את רגליו אל טבעת בתקרת תא קפוא, והשאיר אותו תלוי שם שלושה ימים, ואז כרתו את רגליו שהתנוונו. וכשזה קרה הוא איבד את האיפוק שלו, והתחיל ללכת לבית המשפט של הלבנים, וביקש להיפגש עם השופט, וסגן השריף הכה אותו וזרק גם אותו, מדמם, אל תא קר של בית סוהר.

קראתי וחשבתי שאולי ניסית להציע לי להכניס אל החשבון האידיאולוגי הקנאי שלי את דמותו של סינגר, הצורף האילם: איש שלא בא לתקן שום דבר בעולם. אבל כולם, גם דר' קופלנד, באים לדבר איתו, כי הוא יודע לקרוא שפתיים, והוא יודע להקשיב. אולי רמזת לי שיש שעות שמוטב להקשיב ולשתוק בהן.

אלא שהשתיקה של האילם גם היא נשברת כאן. כאשר משתגע ומת האדם היחיד בעולם שהוא אוהב - הוא יורה בעצמו. אולי דווקא ניסית להזהיר אותי מן הטוהר האינסופי של השותקים. כי קופלנד הזקן, שלא שותק, לא מתאבד בספר הזה וגם לא מת בו.

קראתי וחשבתי שאולי ניסית להציע לי להכניס אל הפוליטיקה שלי את המרקסיסט האחר של חבורת

האנשים שבספר: ג'ייק בלאונט, שיכור חזק כמו פר שמטיף למהפכה טוטלית ומיידית, ומסתכסך עם דר' קופלנד שלא סולח לחמומי מוח, והוא עובד בלונה פארק דפוק של עניים ולא מצליח למנוע רצח של שחור אחד.

אולי רמזת לי שדורשי הטוב הקנאים הם קצת מטורפים, ולא במקרה הוא מלווה את ג'ייק כמו צל מטיף נוצרי סהרורי, כי שניהם מסורים למלכות שמיים יותר משהם מסורים למלכות הארץ. אני באמת לא יודע מה מכל הדברים האלה ניסית להגיד לי אז, כשהיינו ילדים.

אבל ממרחק של ארבעים ושבע שנים, אני רוצה להגיד לך שקראתי את הספר שנתת לי.

"צייד בודד הוא הלב" נחשב לאחד הקלאסיקות האמריקניות הגדולות ביותר. הוא פורסם ב-1940 ונכנס מהר מאוד לרשימות רבי המכר. המגזין "טיים" בחר בו כאחד ממאה הרומנים הגדולים הכתובים באנגלית. בנוסף, נבחר למועדון הספרים של אופרה ווינפרי. כמו כן, נעשה על פיו סרט קולנוע שזכה בשעתו להצלחה רבה. לאחרונה יצא בהמדורה מחודשת בהוצאת עם עובד, 396 עמ'