יש לי וידוי קטן. חשבתי שזה מה שיקרה, וצדקתי. ידעתי שברגע שאני אתחיל לכתוב על טוסקנה, אהיה כה נסער, עד שיהיה לי קשה לכתוב מאמר קוהרנטי בנושא. אז אני אתחיל הפוך. אני אפתח בפרטים "חצי-יבשים" על היסטוריה וגאוגרפיה ובהדרגה, אשחרר את הרסן ואתעמק ביינות פירותיים, בשמני הזית בסוחפים, בסטייקים שמנמנים ובמאפי נזירים מושחתים.
צורתו של מחוז טוסקנה היא כשל משולש והוא ממוקם במרכז איטליה. ממערב לו נמצא הים הטירני ובמזרח מתנשאים ההרים האפנינים. רוב המחוז מכוסה בגבעות עגלגלות ומשתפלות וכרבע ממנו הררי ותלול. ערבות ירוקות משתרעות על מעט השטחים הנותרים.
רוצים לבקר במחוזות אוכל איטלקי נוספים?
התרבות האטרוסקית היא ככל הנראה התרבות הראשונה שיישבה את האזור. האטרוסקים התמקמו באזור אטרוריה (שם עתיק לחבל הארץ שבמרכז איטליה, שמשתרע לאורך החוף הצפון מערבי) והם הקימו בטוסקנה ובסביבתה תשתיות תחבורה וחקלאות ענפות. התקופה האטרוסקית הגיעה לסופה כאשר האטרוסקים נכנעו לכובשים הרומאים, במאה הראשונה לספירה.

(צילום: מרב בת גיל)
הרומאים בנו באזור מובילי מים (אקוודוקטים) ותעלות ביוב והמשיכו את סלילת תשתיות התחבורה. במאה החמישית לספירה, האימפריה הרומית החלה להתפורר ואת הוואקום הנותר באזור מילאו במהרה כובשים גותיים (שבט גרמאני עתיק).
בימי הביניים שקע האזור במלחמות אזוריות, כפי שקרה במרבית מחוזות איטליה. מבצרים ומבנים ממוגנים הוקמו בתקופה הזו, על ידי הכובשים הגרמנים או על ידי דוכסויות מקומיות והאזור נקרע בין שליטים מקומיים.
בסוף המאה ה-13 החלה תקופת הרנסנס, הלידה מחדש של האומנויות והתרבות באירופה הקלאסית. טוסקנה נחשבת לערש תנועה זו, ופירנצה הפכה למכה הרוחנית של התקופה. פרץ של ציירים, פסלים ואנשי רוח ופילוסופיה החלו לקרוא תיגר על תפיסות עולם ישנות, אחרי מאות שנים של רודנות דתית ומלחמות. רבים מהחלוצים התרבותיים ,שהניחו את התשתיות לחשיבה המודרנית כדוגמת: מיכלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י, הגיעו מטוסקנה.
השליטה באזור עברה בין משפחות אצולה שונות, עד האיחוד הגדול של איטליה שהתרחש ב-1860 שבו סופחה טוסקנה באופן רשמי לממלכה האיטלקית המאוחדת. מאז ועד היום, מתגאה איטליה בפני העולם כולו במטבח הטוסקני, הייחודי והמדהים.
(צילום: דני שדה)
האוכל של טוסקנה פשוט ובסיסי מאוד. לא תמצאו כאן מנות מתחכמות וליבו של המטבח המקומי מורכב מלא יותר מארבעה מרכיבים, כולל המלח. למרות זאת, לא תשמעו אף חובב קולינריה מתלונן ואומר שהאוכל הטוסקני משעמם. תאמרו לי אתם, מה משעמם בסטייק טי-בון שמן, ששוחה בשמן זית כפרי ומחוספס?
לעולם לא אשכח את הביס הראשון שנתתי בסטייק ב"אוסטריה לה קפנאצ'ה", מסעדה משפחתית מדהימה, השוכנת על צלע הר, סמוך לארצו, בין כרם ענבים למטע זיתים. בעל האחוזה שבה התאכסנו כיוון אותי ואת זוגתי למסעדה, ולמרות שהיא שכנה במרחק חצי קילומטר בלבד, הנסיעה הייתה ארוכה ומלחיצה, בהתחשב בעובדה שנסענו על כביש עפר תלול, צמוד לצלע ההר, בעלטה מוחלטת.
באופק ראינו בית מואר וחשבנו לעצמנו שזה ודאי המקום. לא ידענו היכן ממוקמת הכניסה ואני, ברוב חכמתי, במקום לפתוח את הדלת הנכונה פתחתי את דלת חדר השינה של שוטף הכלים. איני יודע מי מאתנו היה מופתע יותר.
הדלת הבאה בתור חשפה בפנינו חלל חמים ומושך, מלא בתושבים מקומיים שסעדו מול שולחנות ארוכים וגדושים בכל טוב. למרות שהייתה זו הכניסה האחורית של המסעדה והמאמא שתפקדה על הגריל לא הבינה מה לעזאזל אני עושה בעמדה שלה, החלטנו שכדאי להיכנס.
הזמנו את המנות בפחד וביראה, כיוון שלא הוגשו לנו תפריטים ולא היה לנו מושג מה היה מחירן. למרות הפחד, שינסנו מותנינו והתנסינו בארוחת ערב טוסקנית קלאסית. פתחנו באנטיפסטו של ברוסקטות שעליהן רוטב חמים של עגבניות ובשר, שהיו לא פחות ממושלמות. הבשר שנקצץ בגסות השתלב בצורה מושלמת עם רוטב העגבניות החמים והמעט חריף. שתינו קיאנטי פשוט, קליל, פירותי וחמצמץ. יין הקיאנטי המותסס מענבי הסנג'ובזה, ענב הדגל של המחוז.
המשכנו עם ריזוטו פטריות יער, שבושל בצורה מושלמת והפיץ באוויר ארומת אדמה של פטריות מקומיות. הפטריות הללו נקטפות באזורים המיוערים הרבים שבאזור מדי שנה, מסוף הקיץ עד שלהי הסתיו.
לעיקרית, חלקנו "ביסטקה אלה פיורנטינה", סטייק טי-בון במשקל של כ-700 גרם לכל הפחות. הבשר היה רך ועסיסי והיה לו טעם מתקתק של תירס, ממנו ניזונות פרות הקיאנינה שגם רועות באדמות המרעה המקומיות. זהו זן פרות הנחשב לאחד האיכותיים בעולם.
הסטייק תובל בהרבה מלח ובפלפל שחור גרוס וישב בתוך שלולית נדיבה של שמן הזית הטוסקני המפורסם, המופק מזיתי המטעים המקומיים. הזיתים של טוסקנה נמסקים מדי שנה בחלון הזמן הקצר שבין תחילת נובמבר לאמצע דצמבר. הזיתים מובהלים אחר כבוד לבתי הבד, שם הם נכתשים תחת אבני רחיים ענקיות. אני אוהב במיוחד את השמנים הלא מסוננים, שניתן להשיג בכפרים סביב העיר ארצו.
קינחנו באספרסו טוב, שחוזק במעט סמבוקה ובעוגת נזירים טוסקנית בשם פנפורטה. פירוש המילה "פנפורטה" הוא "לחם מחוזק" וזהו מאפה עמיד, שבימים עברו לקחו הנזירים למסעות ארוכים כצידה. הפנפורטה מבוססת על תערובת של קקאו, דבש, אגוזים ופירות מסוכרים שנאפים בתנור והתוצאה היא מאפה מתוק ודחוס.
כשהוגש לנו החשבון, נגולה האבן מליבנו, כשגילינו שהוא מסתכם ב-50 אירו בלבד. טוב שבעלי המקום לא ידעו שבתמורה לארוחה כזו, היינו בשמחה גם שוטפים את הכלים.
סטייק "טי בון", נוסח פירנצה
המרכיבים:
קונפי שום ורוזמרין:
1 כוס שיני שום קלופות
1 כוס שמן קנולה
עלים מצרור קטן של רוזמרין
נייר פרגמנט
לסטייקים:
2 סטייקים טי-בון, מיושנים היטב, כל אחד במשקל כ-500 גרם, כאשר מצד אחד של העצם נתח יפה של סינטה ומצדו השני של העצם מדליון יפה של פילה
מלח ים גס/ פלפל שחור גרוס
4 כפות קונפי שום ורוזמרין
1/4 כוס שמן זית כתית מעולה

אופן ההכנה:
עוגת נזירים מפירות מסוכרים, קקאו ושקדים
המרכיבים:
1/2 כוס אגוזי לוז
1 כוס שקדים פרוסים
1/2 כוס לימונים או תפוזים מסוכרים, קצוצים גס
1/2 כוס קמח
1/4 כוס קקאו
1/2 כפית קינמון
1/2 כפית פלפל אנגלי טחון
1/2 כוס סוכר
3 כפות דבש
2 כפות אבקת סוכר
1 כף שמן

(צילום: ירון ברנר)
אופן ההכנה:
יוגב ירוס הוא השף של מסעדת "מל ומישל"