עוד קמפיין של נבחרת ישראל מסתיים בפח הזבל של ההיסטוריה. דרור קשטן ומשה סיני עוד ילהיבו אותנו עם גרפים שיוכיחו את קצב ההתקדמות שלנו בכל הנוגע לצבירת נקודות ושערי זכות, אבל השורה התחתונה ברורה - בני נבחרת ישראל ימשיכו לצעוד במדבר לפחות עוד שנתיים, ויטפחו ציפיות להעפלה ליורו 2012 בפולין ואוקראינה.
אפילו מישל פלאטיני מרחם עלינו ומגדיל את יורו 2016 ל-24 נבחרות, אבל כמו שהכדורגל שלנו נראה נכון להיום, גם זה לא יעזור. בכתבה הראשונה בסדרת כתבות ניתוח הכישלון של הנבחרת, עסקנו בקרע ובשבר העמוק שנוצרו בין השחקנים לבין האוהדים, שבא לידי ביטוי במיעוט הקהל מול לטביה, לוקסמבורג ומולדובה.
הפעם נעסוק בחשיבות זהות המאמן שעל הקווים להצלחה. האם תפקיד המאמן הוא קריטי? המחמירים יטענו שגם פאביו קאפלו לא יגיע לשום הישג עם נבחרת ישראל במצב הנוכחי. לצורך העניין, נשווה בין אברהם גרנט לדרור קשטן. שני האישים הללו, ששונאים אחד את השני שנאה עזה, לא שונים בהרבה והגיעו כמעט לאותו מרחק מטורניר ממשי. מסקנות? בסוף הכתבה.
במהלך שני הקמפיינים שלו נפרד גרנט משני כוכבי העל של הכדורגל הישראלי בשנות ה-90 ותחילת המילניום. תחילה זה היה חיים רביבו, שפרש אחרי הקמפיין הראשון של מוקדמות יורו 2004. אחר כך זה היה איל ברקוביץ', שפרש מהנבחרת בזעם. גרנט ביסס את הסגל שלו על שילוב בין צעירים לוותיקים דוגמת בנאדו, קייסי ונמני, ונתן את המפתחות בחלק ההתקפי ליוסי בניון.

אצל דרור קשטן צפינו בתהליך דומה - אחרי המפלה בוומבלי החליט קשטן למחוק מהדיסקט את אריק בנאדו ועידן טל, ולהסתמך על מספר שחקני באנקר בהרכב - בן חיים, אלברמן, בניון, קולאוטי (בקמפיין הראשון), עומר גולן ואליניב ברדה (בקמפיין השני). כמו גרנט, גם קשטן הפקיד את המפתחות ההתקפיים בידיו של יוסי בניון.
היתרון הברור בסגל של גרנט: נהנה מצמד מגנים מנוסה ומצוין כמו קייסי וחרזי, ומקשר אחורי יעיל כמו וואליד באדיר. עם מגנים כאלה, קשטן לא היה סופג את שער השוויון בלטביה בדקה ה-90.
היתרון הברור בסגל של קשטן: בניגוד לקודמו בתפקיד שסבל ממחסור חמור בחלוצים איכותיים, הרוויח קשטן את קולאוטי המתאזרח, תמוז, ברדה וסהר. עם חלוצים כאלה, אולי גרנט היה מעפיל למונדיאל 2006.
גרנט. שיחק כדורגל הגנתי - אבל גם לא הפסיד לגדולות (צילום: AFP)
אם יש משהו שנזכור לקשטן משני הקמפיינים, זה ההליך התמוה של זימון שחקנים לסגל. יניב קטן פורח בליגה, ומקבל זימון לסגל רק לקראת לטביה, כשהסיכוי להעפיל למונדיאל קלוש עד אפסי. אריק בנאדו מככב בליגה, אבל נמחק מתמונת הנבחרת. רוברטו קולאוטי נותר מחוץ לסגל כשהוא בהרכב מנשנגלאדבך, ומזומן אחרי 2-3 מחזורים שבהם הוא לא רואה מגרש - ועוד היד נטויה. קשה שלא לחשוב שלאלמנט האישי היה מרכיב מכריע בקביעת הסגל למשחקים.
אצל גרנט, לעומת זאת, הסגל היה יציב יותר ודי קבוע, גם בשחקנים שנרשמו לכל משחק וגם בסגל הרחב. בארבע השנים שלו בנבחרת, נהנה גרנט משקט יחסי בכל הקשור לשחקנים שזומנו ולאלה שנותרו בחוץ. פרט לאייל ברקוביץ'.
_wa.jpg)
אברהם גרנט קיבל החלטה מראש - לשחק כדורגל הגנתי ולנסות לעקוץ במתפרצות. בעיקר בקמפיין השני שיחק גרנט במערך של 3 בלמים, 3 קשרים באמצע, יוסי בניון וחלוץ נוסף בחוד - 2-3-5. השיטה הזו עזרה בעיקר כדי לא להפסיד, וזה עבד - נצחונות צפויים על איי פארו וקפריסין, 6 תוצאות תיקו עם שוויץ, צרפת ואירלנד. עם קצת יותר תעוזה, הנבחרת היתה מגיעה למונדיאל.
דרור קשטן התבסס על שני מערכים. לעיתים שיחק ב-2-4-4, ולעיתים 1-5-4. על פניו מדובר במערכים יותר התקפיים, אולם בתוצאה הסופית לא היה שינוי. במשחקים רבים (כמו נגד אנגליה ברמת גן וצמד המשחקים ביוון) הנבחרת שיחקה הגנתי, התקשתה להגיע למצבי הבקעה וביאסה קשות את הקהל.
כמו כל מאמן, גם גרנט וקשטן הירבו להמר וניסו להפתיע מבחינה טקטית באיוש ההרכב. ההבדל המשמעותי - מרבית ההימורים של גרנט הצליחו, לעומת קשטן שנכשל. קחו לדוגמא את המשחק הראשון במוקדמות מונדיאל 2006, בפאריז נגד צרפת. גרנט מחליט להעלות בהרכב את קלמי סבן כשומר אישי לתיירי הנרי. הצרפתים ישבו על השער של ישראל, אבל המשחק נגמר ב-0:0, כשסבן היה המצטיין בשורות הנבחרת. במשחק הבית מול אירלנד, בפיגור 0:1, שולח גרנט למגרש את עבאס סואן כמחליף. כעבור מספר דקות סואן מסדר לאברם את ה-1:1 הדרמטי.

שלושה חודשים לאחר מכן, בגומלין בדאבלין, מהמר גרנט על אבי יחיאל בהרכב. הבלם המופנם מחזיר לו עם שער נגיחה הזוי מ-15 מטר, והמשחק מסתיים ב-2:2 בלתי נשכח.
קשטן? הוא ניסה את תומר בן יוסף בהרכב מול קרואטיה, והפסיד 3:4. הוא זרק למערכה את שמואל קוזוקין הצעיר במשחק הפתיחה מול שוויץ, ורק שער דרמטי של בן סהר בתוספת הזמן קבע 2:2. במשחק בכרתים הוא הציב את יואב זיו בהרכב, ושלח אותו למקלחת בדקה ה-40. בדיוק כמו במשחק האחרון נגד מולדובה. בשורה התחתונה - גם ההצלחות של גרנט לא עזרו לו להגיע למונדיאל, הכשלונות של קשטן אולי מנעו ממנו להגיע לדרום אפריקה.
בקמפיין הראשון כיהן יוסי מזרחי כעוזרו של גרנט, בקדנציה השנייה זה היה משה סיני שקודם מהנבחרת הצעירה. יעקב גרונדמן ז"ל ומוטל'ה שפיגלר שימשו כסקאוטים ליריבות בבית. פרט לסכסוכון עם ניר קלינגר בנוגע לזימון לסגל של אבי נמני, ומגה-סכסוך עם דודו אוואט אחרי התיקו 2:2 בשוויץ, לא נרשמו תקריות משמעותיות בינו לבין המאמנים הבכירים בליגה. גם בגזרת הנבחרת הצעירה, נרשם שקט.

אצל קשטן, שימש משה סיני כעוזר בשתי הקדנציות. גם הוא נעזר בשפיגלר באופן לא קבוע כסקאוט, הרבה פחות מקודמו בתפקיד. בניגוד לגרנט, הקמפיינים של קשטן היו רוויים בסכסוכים, בעיקר עם מכבי חיפה וגם עם מאמן הנבחרת הצעירה דאז, גיא לוי. הבלאגן הזה פירנס את הכותרות בעיתונים ובאתרים, ולא ממש תרם לאווירה בנבחרת, ולחיבור שלה עם הקהל.
קרוב ל-20 שנה מאז שהכדורגל הישראלי הצטרף לאירופה, והתקדמות של ממש לא מורגשת. אם במבחן התוצאה, ואם במבחן הדרך. ההשוואה בין גרנט לקשטן הוכיחה
ששתי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין לא הצליחו להביא אותנו למעוז חפצנו.
זה עדיין לא קובע דבר לגבי חלוקת האחריות בכישלון בין מאמן לשחקנים. בספורט המקצועני של ימינו, מועדוני צמרת והתאחדויות בכירות משקיעות זמן וכסף רב בבחירת המאמן. פאביו קאפלו לקח את מרבית הסגל של סטיב מקלארן, והוביל אותו בצורה מעוררת הערצה למונדיאל.
בשנות ה-90 טענו שהיה לנו "דור כשרוני" שכמוהו לא היה מעולם - ברקוביץ', רביבו, עטר, נמני, מזרחי ובנין. בקמפיין הנוכחי יש לנו 10 שחקנים שמשחקים באירופה, חלקם אף מצליחים במיוחד (בניון בליברפול), וגם זה לא עוזר.
מה שהנבחרת צריכה זה מאמן שיהיה יד מכוונת. מאמן עם אינסטינקטים בריאים ויכולת לבחור את השחקנים שנמצאים בכושר הטוב ביותר. מאמן שישים בצד את הפוליטיקות ולא יעשה חשבון גם ליו"ר ההתאחדות. מאמן שידע לנצל את ימי האימון המועטים שיש לנבחרת בשנה כדי להנחיל פילוסופיית משחק קלה וברורה שמתאימה לסגל השחקנים. איש מקצוע שישב עם כל המאמנים של כל הנבחרות הצעירות, ויחד הם ינחילו שיטת משחק אחידה. כמו שעושים בצרפת ובברצלונה.