הנבחרת והקהל: איך מאחים את השבר?
בטורניר המוקדמות הנוכחי, אולי יותר מאי פעם, הצביעו האוהדים ברגליים. על פי הביקורת של בניון ויתר השחקנים, אולי אנחנו אשמים בכשלון הנבחרת. מסכמים קמפיין, כתבה ראשונה
"אין מה להשוות בין יוון ושוייץ לבין ישראל מבחינת הקהל", טען אחד השחקנים, רגע אחרי ה-1:3 על מולדובה, מול יציעים כמעט ריקים באיצטדיון רמת גן. "כששיחקנו בכרתים לא יכולנו לשמוע את עצמנו מרוב רעש. האווירה שם היתה מטורפת. גם שם אולי חסר קצת סבלנות, אבל את התמיכה שהשחקנים ביוון מקבלים, אין כמעט בשום מקום אחר".
ההשוואות עם שתי היריבות שלנו בבית, לא נגמרות כאן. "בארץ נדמה שהתקשורת משפיעה בקלות רבה מדי על הקהל", המשיך אותו שחקן, "כאן אחרי ה-2:2 מול שוייץ היו שקראו לדרור קשטן להתפטר ושם אף אחד לא דיבר עם אוטמאר היצפלד, גם אחרי שהם הפסידו ללוקסמבורג. כיום, כשרובנו משחקים באירופה, קל להגיד שחסרה פה תרבות ספורט, תרבות אהדה".
ירידה בכמות, ירידה באיכות
הנתונים היבשים מדברים על כך שהקמפיין הזה, אולי יותר מאי פעם,
הצביע על כשלון בחיבור שבין נבחרת ישראל לבין הקהל. זה מתחיל מכמות מאכזבת של כ-4,000 מנויים שנמכרו, נמשך בשני משחקים בלבד בהם היה האיצטדיון מלא ומסתיים בשני נצחונות בית בלבד, שהושגו ב'גארבג' טיים', מול שתי הנמושות של בית המוקדמות ומול איצטדיון שומם.
ממוצע של כמות הקהל בכל חמשת משחקי הבית עומד על כ-17 אלף, הרבה פחות מבקמפיינים קודמים - גם בכאלה בהם ישראל כלל לא התמודדה על עליה ליורו או למונדיאל. ההסבר פשוט - השחקנים, המאמנים ואולי אפילו קברניטי ההתאחדות פשוט מנותקים מהעם ולהיפך. איך הגענו למצב שכזה? קשה לשים את האצבע על סיבה אחת.
אוהדי הנבחרת נגד קשטן. משבר אמון (צילום: אלי אלגרט)
"גם אם היינו מנצחים בלטביה ולא סופגים שיוויון בסוף, גם אם היינו מנצחים כאן את יוון ולא מפסידים לאותה לטביה, אף אחד לא ממש היה מתלהב מהנבחרת הזאת", אמר אור, אחד מהאוהדים הבודדים שהגיעו למשחק מול מולדובה, מיד עם השריקה לסיום. "אני תמיד מגיע למשחקים, אבל מבין את מי שלא בא".
אין נשמה
אוהד אחר הוסיף: "למה לשלם כסף כדי לראות איך המולדבים מפרקים אותנו? הרי התוצאה כאן משקרת, הם עשו מה שהם רצו ברחבה שלנו. הנבחרת לא ממש משחקת והרמה שהיא הפגינה לאורך כל שני הקמפיינים האחרונים, מביישת. השחקנים גם לא נלחמים. לא נותנים את התחת שלהם על המגרש, וזה נמשך כבר הרבה זמן".
נראה כי עיקר התלונות, סובבות את המאמן דרור קשטן. "אף אחד לא שוכח איך הוא הניף ידיים אחרי ה-0:0 מול אנגליה", אמר חיים, אוהד נוסף במגרש החניה המתרוקן בר"ג, "הוא שכח לרגע שהוא לא מאמן את הפועל ת"א. רוב האוהדים בישראל רוצים לראות משחק שמח והתקפי, ובטח שלא בונקר משעמם. הוא לא מחובר לעם ואף פעם לא היה".
אחרי 0:0 עם אנגליה הוא הניף ידיים. דרור קשטן (צילום: AP)
טענות האוהדים מתמקדות לא רק באיכות המשחק של הנבחרת, אלא בחוסר הלחימה של השחקנים. "כבר שנתיים שאנחנו לא רואים הגנה כמו שצריך עם גליץ' כזה מכל הנשמה. לפעמים זה נראה שהם עושים לנו טובה שהם משחקים", מסכם אותו אוהד את הדיון. "שיישארו שם בבלגיה, גרמניה או אנגליה. אולי הם שכחו מאיפה הם באו".
אפילו בניון לא מבין
קשה להאמין שחוסר החיבור עם הקהל נובע מהעובדה שבנבחרת הנוכחית משחקים אולי יותר לגיונרים מאי פעם, אבל גם את זה צריך לקחת בחשבון. אחד מהם, יוסי בניון, יצא באופן פומבי נגד הקהל וחלק מהפרשנים,
רגע אחרי ההפסד ליוון שחרץ כמעט סופית את סיכויי ההעפלה למונדיאל. בראיון שהתפרסם בכל העיתונים, הוא אמר את כל אשר על ליבו.
"אני מפסיד משחקים בליברפול בגלל הפציעה שספגתי בניצחון במדריד", הוא אמר לפני כחצי שנה, "אני עושה הכל כדי לשחק בנבחרת, כדי להיות כשיר. אני מסכן את הבריאות רק לטובת הנבחרת. הקהל שתמך בי והאהבה של האוהדים גרמו לי לשחק למרות מצבי, ובסוף, מה אנחנו מקבלים? בוז אחד גדול מהקהל וערימה של פרשנים".
"בוז אחד גדול מהקהל". יוסי בניון (צילום: אלי אלגרט)
"בשירת ההמנון הרגשנו צמרמורות בגוף", המשיך הקפטן, "הקהל עודד אותנו בצורה מדהימה, אבל אחרי כמה דקות התחילו לבקר אותנו. השיא היה במחצית, כשהאוהדים שרקו לנו בוז. זו בושה וחרפה. הקהל לא מבין את ההשפעה שלו על השחקנים. אני מאוכזב מאוד גם מהאוהדים. הם לא יודעים איזו משמעות אדירה יש לעידוד שלהם, איזה ביטחון הם יכולים לתת לשחקנים. הקהל לא יכול לשרוק בוז אחרי 45 דקות. תמתינו לסיום המשחק ואז תשרקו בוז".
התקשורת אשמה?
בניון נגע באחת הנקודות הרגישות של הספורט הישראלי. "תראו במה התעסקה התקשורת לאורך הקמפיין", התלונן גורם בהתאחדות. "בפיטורין של קשטן, בזה שאלירן עטר לא זומן, בהתקפה של רוברטו קולאוטי ובשאר דברים שליליים. אין ספק שזה עושה את שלו".
קשטן והשחקנים. איך מאחים את המשבר עם הקהל? (צילום: אורן אהרוני)
בכלל, נראה כי בתוך הנבחרת ובעיקר בקרב השחקנים, קיימת תחושה שהתקשורת היא זו שמכתיבה את סדר היום. "יכול להיות שזה נכון", אמר אחד האוהדים, "אבל ברוב המקרים התקשורת מציירת תמונה אמיתית של מה שהקהל חושב. אנחנו הרי לא עיוורים. כולם רואים איך הנבחרת משחקת והתקשורת תפקידה גם לבקר".
רק כדי להיות אמיתיים עד הסוף, ראוי לציין כי גם באנגליה וברזיל הנבחרות סובלות מהתקשורת, כך שלא מדובר בהמצאה ישראלית. בהפסקת המשחק האחרון של יוון מול לטביה, במצב של 1:2 לנבחרת האורחת, גם הקהל היווני איבד סבלנות, שרק בוז וקרא לאוטו ראהגל להתפטר. אלמלא פנדל מפוקפק בתחילת המחצית השניה, לכו תדעו איך מסתיים המשחק.
יש סיכוי לתיקון?
השחקנים, מצידם, מתלוננים על כך שהאוהדים שלנו מפונקים, בטענה שהקהל הישראלי מגיע רק אחרי נצחונות. עובדה זו נכונה אגב, גם בכל מה שקשור למשחקי הליגה בכדורגל ואפילו במכבי תל אביב בכדורסל. "הקהל הישראלי נכשל שוב ושוב ברגעי האמת", הם טוענים. מצד שני, גם הנבחרת עצמה אשמה בזה, כשכשלה בכל פעם שהאיצטדיון היה מלא.
הרומן יתחדש? אוהד נבחרת ישראל (צילום: אלי אלגרט)
מאז ה-0:5 ההיסטורי על אוסטריה, הנבחרת לא ניצחה משחק ב'מאני-טיים'. אם ישראל רוצה להעפיל לטורניר גדול, הקהל והמעורבים בה חייבים לאחות את הקרע.
כדי שזה יקרה, חייב להתבצע שינוי בעמדת המאמן, ששידר אפתיות וניתוק (שלא באשמתו יש לציין - ידענו לאן אנחנו נכנסים). כדי שזה יקרה, הסגל חייב להיות מושתת על יותר שחקנים צעירים שייאבקו על מקום בסגל במטרה לחשוב על 2014.כדי שזה יקרה, גם השחקנים חייבים להבין שהעם לא פראייר ורוצה לראות קצת יותר לחימה על כר הדשא. הנבחרת חייבת לשחק התקפי ושמח יותר. אחרי הכל, כשחושבים על זה, קשה לכעוס על הקהל, בזמן שלא מעט שחקנים הרשו לעצמם לוותר על הזימון לשני המשחקים האחרונים.
