גלבוע/גליל היוותה את המרענן הלא רשמי של ליגת העל בעונה שעברה. למרות עזיבת כפר בלום וחרף פתיחת עונה מהוססת, סיימה החבורה של עודד קטש במקום החמישי, הדיחה את חולון בסדרת פלייאוף אדירה וכמעט העיפה את מכבי תל אביב בפיינל פור.
קבוצה ביום
העונה, כך נדמה, היא לא תסתפק בפחות: נכון שגל מקל ובריאן רוברטס עזבו, אבל מרבית הסגל נשמר ואף צורף זר מבטיח בדמותו של ג'רמי פארגו. נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין לא ידוע מה יעלה בגורל של טוני גפני. אם ישוחרר מהלייקרס ויצטרף לקבוצה על פי הסיכום מראש, ניתן יהיה להעריך כי ההתיישבות העובדת תישאר בצמרת. אם לא, צריך יהיה לחכות. כפי שלמדנו מהקריירה של עודד קטש בקבוצה, בהחלט יש למה.

- האויב המר ביותר של הטוב הוא הטוב יותר. גלבוע/גליל כבר לא תגיע למשחקים כאנדרדוג, דיון דאוול ואייזיאה סוואן כבר לא אלמונים ואפילו האולם בגן נר התרחב לכבוד המאורע. האם הישראלים הקיימים מספיקים כדי ללכת עד הסוף? האם שוב יתברר כי קשה יותר להישאר בצמרת מאשר להגיע אליה?
מאמן: עודד קטש (מאזן 'ספסל' בליגת העל: 45:60, עם גליל: 42:55)
עמית גל אוהב להתפאר במשפחתיות של הפועל גליל עליון בעבר וגלבוע/גליל בהווה. וזו הקונספציה: דור אליהו הוא אחיו הצעיר של ליאור אליהו; ג'רמי פארגו הוא אחיו של ג'אנרו פארגו; גוני יזרעאלי הוא בנו של טל יזרעאלי.

הכדורסל הישראלי לא ממש מאמין בהמשכיות ומי ששוברת את המסורת היא גלבוע/גליל - עם השביעיי שהוזכרה לעיל - אבל כדאי להזכיר אותה שוב.
גורדון, יבזורי, יזרעאלי, כדיר, רנדל, סוואן ודוואל אמורים לנפק את התשובה למנטרה הכי קבועה בענף. יתרה מכך, עודד קטש נראה לרבים כדמות הכי פחות יציבה בליגה - אבל בפועל מחזיק ברצף הכי ארוך עם קבוצתו, מבין כל מאמני הליגה.
הבעיה הגדולה היא מחסור בביג מן אמיתי - מישהו שייתן כוח בהגנה עם ריבאונד חזק ויוכל להיות שחקן מטרה בצבע. כרגע יש לקבוצה הרבה גארדים, כשגם לפורוורדים נשמה של גארדים. במידה מסוימת הם דורכים אחד לשני על הבלטה. בכל מקרה, הקבוצה אמורה להסתובב בחלק העליון של הטבלה, מדרגה אחת מתחת לשלוש הגדולות מתל אביב, ירושלים וחיפה.