זה לא סוף העולם

להתרסק עם מטוס, להינמק במקרר או להתחלק לשניים על ידי משאית - איך תרצו את הסוף שלכם? כשעמית קוטלר לא כיסה את העיניים, הוא קיבל רעיונות מזעזעים ב"1,000 דרכים למות"

סדרות וסרטים העוסקים במוות, רצוי שונה ומשונה, היו כנראה מאז ומעולם מתכון בדוק להצלחה. בין אם זה "דקסטר" הרוצח הסדרתי או הפקותיהם של טרנטינו את רודריגז, המוות תמיד נמצא שם, ומושך אליו את הצופים בכל העולם.

 

על הגל הזה, בצעד מובן ומוצלח, רוכבת "1,000 דרכים למות", שעונתה הראשונה שודרה, על ששת פרקיה הקצרצרים, במרתון סוף השבוע האחרון בערוץ 8, והערב (א', 23:35) היא תמשיך לפרקי העונה השנייה.

"1,000 דרכים למות". בלעדייך אני חצי בן אדם

 

בעונתה הראשונה, הציעה "1,000 דרכים למות" מגוון מפואר של מיתות משונות וגרפיות במיוחד. משאית החוצה אדם לשניים לנגד עיניהם של זוג העומד להינשא; צוללן שמטיס מטוס ביום הצלילה, מה שגורם לוורטיגו המוביל אל מותו; רעל ממית שמקורו בדג האבו-נפחא; אדם הנכלא במקרר וקופא למוות ושלל מקרים אחרים ומחרידים.

 

אמנם כל המקרים משוחזרים, ואינם מובאים בצילומי מקור (באופן טבעי, חלק מהמקרים לא תועדו), אבל לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לשים לב שהשחזורים נאמנים מאוד למקור.

 

לא נעים, לא נורא

הקסם האמיתי של "1,000 דרכים למות" איננו במקרים הנוראיים של המתים. הוא נמצא דווקא באריזתם לתוכנית, שלא מפחדת לעסוק במה שמפחיד את כולנו. הסדרה קצבית, הפרקים קצרים (כ-25 דקות כל אחד) והמקרים נסקרים במהירות מטורפת.

לא ברור מה מושך כל כך במוות, אבל הוא הורג מסקרנות 

 

בנוסף, הם מובאים כולם - למרות האזהרות בתחילת כל פרק - באופן נעים לצפייה (עד כמה שאפשר), קליל ולא מתיימר לזעזע או לבכות את מותם של המחוסלים, אלא דווקא להציג את הדברים ברוח נעימה, לעתים אפילו משועשעת, שלא עושה סיפור גדול מהמתים, ובקריינות מבדחת. זאת למרות שהמקרים נחקרים באופן מלומד ומעמיק, והגורמים למוות נפרשים ומפורשים באופן ברור ומובן.

 

וכך קיבלנו בסדרה המקצועית והכיפית, שבמקור נעשתה עבור רשת "ספייק" האמריקנית, אדם הנקשר לעץ ונאכל על ידי נשרים, או את אותו אדם הנכלא במקרר וקופא,

כשרק בסוף אנו מבינים שהסיבה לנעילתו במקרר היתה שהכניס להריון את הנכדה בת ה-17 של הבוס שלו.

 

בלי לדעת מה מחכה בפרקים הבאים, פשוט שווה לחכות ולראות מה מכינים לנו יוצרי הסדרה, טום מקמהון וטום בירס, להמשך.

 

כאן גם המקום לציין שעבדכם הנאמן לא הצליח לספוג הכל, ומודה כי מדי פעם (כשנראה בבירור האדם שנחצה לשני חלקים, למשל) הוא הסתיר את עיניו. אבל משהו, משום מה, גרם לי להמשיך, לא לעזוב את הפרקים התזזיתיים והמהנים ולראות עוד ועוד מקרים טראגיים, מחרידים, מזעזעים ומגניבים. אני לא באמת יודע מה מושך או סקסי כל כך במוות, אבל הוא שם, לגמרי, והוא יכול לפעמים להרוג מסקרנות.