סאיב עריקאת, מוחמד דחלאן ובכירים פלסטינים נוספים הכריזו על כוונתם להכריז על הקמת מדינה פלסטינית באופן חד צדדי. התוכנית זכתה לתמיכת הליגה הערבית וגורמים נוספים בעולם.
בשל המהומה התקשורתית התמקדו עריקאת ודחלאן רק בחלקה האחרון של התוכנית, שאופיו מדיני-דיפלומטי ומטבע הדברים זכה לכותרות. אולם בבסיסה עומד רעיון מורכב של ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, לבנות מערכת תשתיות למדינה בלי להמתין לסיום המשא ומתן. הנחת היסוד ברמאללה היא שישראל חסמה את כל הנתיבים להתקדמות ושגם אם יתחדש המו"מ יגררו נתניהו וממשלתו את רגליהם ולא יביאו אותו לסיום.
תוכניתו של פיאד מתמקדת בפעולה משולבת של בניית תשתיות פנימיות, פניה לזירה הבינלאומית וב-2011 - הכרזה על הקמת מדינה. עד אז, מקווים הפלסטינים להשיג תמיכה בינלאומית רחבה שתקשה על בלימת המהלך. על פי התוכנית ישאפו הפלסטינים לקבל לצד הכרזת העצמאות הכרה עקרונית של העולם בקווי 1967 כגבולות הקבע של המדינה. אך משמעותו של חלק זה בתוכנית - משמעותו ביטול החלטות קודמות כגון החלטת מועצת הביטחון 242 או מפת הדרכים. סביר יותר שהמערכת הבינלאומית תכיר במדינה פלסטינית בגבולותיה הנוכחיים וגבולותיה הסופיים ייקבעו במשא ומתן.
מרכיב נחוץ שני הוא ביסוס התשתיות. הרשות תלויה לחלוטין בתמיכה ובאספקה ישראלית וכדי לתפקד באופן עצמאי היא זקוקה להשקעות רבות בחקלאות, בתעשייה, בתחבורה, בתקשורת, במים ובחשמל. לכך יש להוסיף את העובדה שגם כספי המכס והמס שלה נגבים על פי ההסכמים הכלכליים בידי ישראל. פיאד יפעל לקידום ההשקעות הבינלאומיות בתשתית ולהשגת התחייבויות ארוכות טווח לסיוע מאירופה וארה"ב. במידה שיצליח להשיג הסכמה לפתיחת גבולות ולייבוא ישיר, יפעל לשנות את ההסכמים הכלכליים ואולי לפרק את איחוד המכס עם ישראל. מהלך כזה יחייב את ישראל להקים גבול כלכלי בינה לבין השטחים ולפקח על הסחורה העוברת בהם.
המרכיב השלישי הוא טריטוריה רציפה, ובשלב ראשון ניסיון לשנות את מעמדם של השטחים המוכרים כ"שטח B" במפת אוסלו, כלומר השטחים שבהם הרשות הפלסטינית אחראית מבחינה אזרחית, וישראל אחראית ביטחונית. למעשה מדובר כמעט בכל השטחים הבין-עירוניים בגב ההר ובשיפוליו ולהערכת הפלסטינים גם הוא יושג בלחץ בינלאומי. מבחינת ישראל שינוי כזה יצריך עקירה של חלק מן ההתנחלויות המבודדות יותר ולכן יש להניח שיזכה להתנגדות הקואליציה השלטת בישראל וספק אם יצלח.
התוצאה של כל הצעדים האלה, גם אם יצליחו חלקית, תהיה משהו שקרוב יותר למדינה: ישות שיכולה לתפקד באופן עצמאי, שמקיימת קשרים ישירים עם העולם החיצון, ושניתקה את חבל הטבור המקשר אותה עם ישראל.
על פניו נראה שתוכנית פיאד היא אופציה לא כל כך רעה לישראל, ורבים אולי יתפתו להאמין שזהו פיתרון אידיאלי: אדרבה, יקימו להם הפלסטינים מדינה בשטחים שבהם הם שולטים בפועל, ולא נצטרך לפנות את גושי ההתנחלות הגדולים, לא להתפשר על העיר העתיקה בירושלים, ולא להחזיר פליטים לשטחנו. מה רע? פיאד אולי יזכה אפילו לתמיכה שקטה של נתניהו המודע לצורך להקים מדינה פלסטינית אבל אינו מוכן לשלם את המחיר שנדרש ממנו במשא ומתן.
אלא שזוהי ראייה קצרת טווח ומסוכנת. מדינה פלסטינית שתוקם כך לא תפתור אף אחת מהבעיות המרכזיות שמציקות לפלסטינים ולישראלים ולפיכך תכיל בתוכה את זרעי אי-היציבות של עצמה. במצב כזה תוך זמן קצר תגבר התסיסה הפנימית, יעלו טענות חדשות נגד השלטון ברמאללה, ובתהליך כמעט צפוי מראש תהפוך המדינה החדשה במהרה לבסיס עוין כפי שקרה בעזה.
צריך אם כן ללמוד מטעויות ולנסות לבלום את יישומה החד-צדדי של התוכנית. אפשר לעשות זאת בכמה דרכים, כולל סירוב לכל הבקשות של הרשות ואפילו דיכוי צבאי ופוליטי של כל סממן עצמאות פלסטיני. גישה כזאת תגביר ודאי את הבידוד הבינלאומי של ישראל ואת התסיסה בקרב הפלסטינים וייתכן שלא תצליח לבלום את המהלך.
הדרך הנכונה להתייחס לתוכנית היא להפוך אותה מפרויקט חד-צדדי למשותף, להכניס אותה למסגרת המשא ומתן ולנסות במאמץ מתמשך ולהגיע לפיתרון ברור ומוסכם שיבטיח ביטחון לשני הצדדים. בשונה מפעולה חד-צדדית פלסטינית ותגובה ישראלית וחוזר חלילה, שילוב תוכנית פיאד במשא ומתן יניח על השולחן רעיון חדש ומקורי שיזריק חיים למערכת היגעה, ואולי אף יקדם את התהליך למציאת פתרון יציב וארוך-טווח.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזה"ת, אוניברסיטת בן גוריון