פתאום בגיל 40 הפכתי לחיה שאורבת לאחרת

מירקתי את החנוכיה, אחר כך חזרתי לשבת. חיכיתי לה. הודיתי בפני עצמי שאני יושב ומחכה לה. היתה איזו התרגשות ותחושה כללית שהדם שוב זורם. איפה הדם שלי זרם עד עכשיו? באיזה גוף? הלב דפק. הקשבתי לפעימות. שמונה נרות, חלק ב' בסיפור

טלמור, רווק תל אביבי שהשלים עם בדידותו, עובר לגור בפתח תקווה וחוגג את יום הולדתו ה-40 בנר ראשון של חנוכה. בחלון הבית ממול הוא רואה שכנה נחשקת מדליקה חנוכיה - ומשהו בו מתעורר.

 

• נר רביעי

כל הנחישות, האומץ, התושיה, ההבטחות שהבטחתי לדרך חדשה, כולן התעופפו ונעלמו כמו שלהבות שמישהו כיבה באצבעות ידיו. אחרת, איך יכולתי להסביר את מצב הרוח המשונה שאיתי קמתי ביום הבא. לא יכולתי להתרכז. לא יכולתי לעצור. הייתי חייב ללכת, והקושי הגדול היה שלא ידעתי לאן.

 

בשעת צהריים הרגשתי שאני לא יכול יותר להתנגד לזה. היה איזה כוח שדחף אותי לשם, אל החלון הגדול בחדר המגורים שמולו היה החלון הגדול האחר, של האשה שהקפידה על הדלקת הנרות הקטנים הצבעוניים על חנוכיית הזכוכית הכחולה שלה.

 

מירקתי את החנוכיה, אחר כך חזרתי לשבת. חיכיתי לה. הודיתי בפני עצמי שאני יושב ומחכה לה. היתה איזו התרגשות ותחושה כללית שהדם שוב זורם. איפה הדם שלי זרם עד עכשיו? בתוך איזה גוף? הלב דפק. הקשבתי לפעימות הלב. הפכתי לחיה שאורבת לאחרת, פתאום, בגיל 40.

 

איך הגעתי לגיל 40 כל כך מהר?

 

האור בדירה ממול נדלק. היום הפך בינתיים לערב. חיכיתי שהיא תיכנס אל החדר שממנו יכולתי לראות אותה והיא אותי. כל החיים רצו לי מול העיניים, או לפחות שבע השנים שבהן גרתי בתל אביב. ראיתי את הרחובות, שמעתי את המכוניות ואת האוטובוסים, הרחתי את הניחוחות המתוקים מהמסעדה שפעלה כמעט כל הזמן מתחת לדירה שלי, ולבסוף טעמתי על לשוני את טעם המים העכורים שהיו מנת חלקי אז.

 

האם יכול להיות שכל כך מהר השתניתי בחזרה? הפכתי שוב להיות מי שהייתי? לא! ידעתי שלא! הייתי האדם החדש, אבל באותה עת המשיך לחיות בתוכי האדם הישן. רק הקרחת היתה משותפת לשנינו.

 

הדלת בחדר נפתחה. התכווצתי כולי. כן, עכשיו יכולתי לנשוף את האוויר ששמרתי בריאות. חיכיתי מהבוקר ולא עשיתי שום דבר שבאמת עניין אותי לעשות, רק כדי לראות אותה שוב. זאת היתה האמת. האמת שהייתי מוכן להתוודות בפני כל העולם אודותיה. רגע אחרי רגע, שעה אחרי שעה, עד שהשמש שקעה, אני הייתי שם בשביל הרגע ההוא. הרגע שבו היא תופיע מחדש בחדר.

 

חנוכיית הזכוכית הכחולה עמדה על האדן. שלושה נרות סודרו עליה מליל אמש, ועוד אחד מוגבה.

 

גבר נכנס אל תוך החדר. הוא נראה בערך בגילי. הוא סקר את הנוף שניבט מבעד לחלון, עמד כך דקה קלה ואז הפנה את גבו ויצא. ביומן שלי כתבתי בבוקר המחרת: "ובכן, מר טלמור, מסתבר שאמש שכחת להדליק את הנר הרביעי בחנוכיה שלך".

 

• נר חמישי

היום החמישי של החג עבר עלי בסידורים. נכון יותר, בכוונה לחסל את רשימת הסידורים שהכנתי לעצמי. הטלפונים שעשיתי וארבעה או חמישה מקומות שאליהם הגעתי לא סייעו לי להתקדם במשימות הסידורים, שכן החג היה בשיאו וממילא כל מה ומי שהייתי זקוק לו לא היה ניתן להשגה. זה התחיל כמו טפטוף קל של חוסר אונים והפך לסילון של מרירות, עד שבדלת של משרד הפנים מצאתי את עצמי בוכה. דווקא שם, דווקא בגלל עניינים שכאלה. לא בכיתי בכל שבע השנים שבהן גרתי בתל אביב.

 

שאלתי את עצמי כששכבתי על המזרן בחדר שבדירה החדשה מה היה דחוף כל כך לסיים את כל הסידורים דווקא באותו היום. הייתי עייף ורעב, והמטבח, כמו מצב הרוח שלי, היה ריק לחלוטין. אולי בגלל שאני טיפוס מסודר? ניסיתי לענות לעצמי. אולי כי אני אזרח שומר חוק? גיחכתי. מעולם לא טרחתי לשלם חשבונות בזמן או להקדים תרופות לבירוקרטיה כלשהי. מה קרה? האם זה היה הסימן לשינוי הגדול?

 

נרדמתי בצהרי היום. כשישנתי גיליתי את התשובה. לא הייתי צריך להתאמץ, היא באה אלי, כמושיטה יד לשלום ומברכת. כל כך פשוטה היתה התשובה, ובאותו זמן כל כך מאיימת.

 

חלמתי על האיש שהפנה אלי את הגב בדירה שממול. ראיתי אותו, פנים אל פנים. הבטתי בעיניו. הוא הביט בעיניי. הפנים שלו היו מוכרים לי כשם שפניי היו מוכרים לו. היינו, אחרי הכל, אותו אדם.

 

"ובכן, מר טלמור", עשוי הייתי לכתוב ביומן שלי, "אילו רק הייתי במצב הרוח הנכון. בשעה טובה התחלת לחזות חזיונות".

 

התעוררתי עירום וחסר מחשבות. פנוי מכל הסיוטים שצפיתי בהם בשינת הצהריים שלי. האמת הונחה לפני, כמו זוג נעלי בית המונחות על השטיח שתחת המיטה. הייתי צריך רק להיכנס לתוכה, ולהמשיך בדרכי הרגילה.

 

את שארית היום ביליתי אצל זוג חברים שבאו מהעיר הגדולה, ההיא, כדי לבקר. הם עדיין היו בטוחים שזאת הלצה, כל העניין של המעבר והחיים החדשים. שאם הם יבואו, ישמעו ממני שאני לא יכול יותר ושאשמח לחזור איתם במכונית ושאני מוכן לבלות איתם את הלילה בחיפושי חנייה, העיקר לצאת מן הגיהינום.

 

"אולי ייצא לך איזה נס חנוכה קטן מהסיפור הזה"

סיפרתי להם על האשה. סיפרתי להם על החיזיון. הם לא התרגשו. הבחור הצביע על אשתו ואמר, "אני זוכר שאתי הביאה פעם את הדבר הזה, איך קראו לזה... אני לא זוכר איך קראו לזה. שמע, בן אדם, גם אחרי שלושה ימים עוד המשכתי לראות תמונות בראש. אל תעשה עניין. לך, דבר איתה. אולי ייצא לך איזה נס חנוכה קטן מהסיפור הזה".

 

הוא קרץ לי. שניהם קרצו לי. חשבתי שזה מעט דוחה לראות זוג שהכל כל כך מתואם ביניהם. בכל זאת הם הצליחו לטעת בי ביטחון. ברגע ההוא, לפחות ברגע ההוא, הבטחתי לעצמי שאלך ואדפוק לה על הדלת. ההחלטה שימחה אותי. הצעתי לזוג החברים שלי להדליק נרות ביחד. הדלקתי את הנר הראשון ואת השמש והם את ארבעת האחרים.

 

המשך: התאמנתי על שני סוגי החיוכים המובילים שלי