יום הולדת 40 שלי נפל על נר ראשון של החג
מעתה והלאה, הירהרתי, ישותי הקטנה והזניחה לא תוטרד יותר בדאגות על זוגיות או בדידות. נטשתי את התקווה ונטשו אותי בבת אחת תלי תלים של מחשבות ששקלו יותר ממה שיכולתי לשאת. היינו רק אני והיומן. בעיר זרה. סיפור בשמונה נרות
הרווקוּת. כמה סבלתי בגללה, כמה קיללתי אותה. כל השנים שבהן חיפשתי את האשה שלי וכל הנשים שבהן תליתי את תקוותי וכל אלה שהכזיבו. לא האמנתי שזה הגורל שכתבו עבורי. הרי כל ילדותי ונעוריי הבטתי באושר על ההורים שלי, והיה לי ברור כמו השמש הזורחת מעל ראשיהם של האנשים הצעירים שגם תורי יגיע.
ובכן, הוא לא הגיע. תורי לא הגיע. והיסורים היו כאלה, שבתקופות מסוימות מצאתי את עצמי יושב באמצע העיר ומביט בזוגות העוברים מולי ומאחל לכל האנשים ששנאתי (כאלה צברתי לא מעט במשך השנים) שלא יזכו לסבל מהסוג הזה.
עומד מול המראה וסופר את השערות שנשרו
הקרחתי. אין לזה קשר לרווקות או לעצב, לפחות לא ככל הידוע לי, אבל הגנים של אמא עשו את שלהם, וגם אני, כמו יתר הגברים במשפחה, הפכתי קירח. אני מספר את זה, כי הגעתי לתל אביב בשיער מתולתל עד הכתפיים ויצאתי ממנה בראש חלק, כעבור שבע שנים. היתה בדיחה שרצה במשפחה, שאצלנו מוכרחים להזדרז ולמצוא את האשה לפני שהשיער מתחיל לנשור. אני זוכר את עצמי עומד מול המראה, פעם ועוד פעם, במשך בקרים אין סוף, וסופר את השערות שנשרו. תמיד ספרתי אותן. זה הפך למין שיגעון כזה.
ביום שבו החלטתי לעזוב את העיר, את השדרות שלצדן גרתי ושבהן אהבתי להסתובב בלילות, את הדירה, את רוב הרהיטים ואת כל הבגדים שאספתי כדי לנסות ולהיות מישהו שמעולם לא הייתי, כתבתי ביומן את המלים הבאות, "ובכן, מר טלמור, אני מקווה שאתה מבין שמכאן אין דרך חזרה". לצד המלים ציירתי את פניי כפי שניבטו מהמראה הכסופה שהונחה על שולחן העבודה, מתנה מאשה אחת שהביאה עמה ציפיות ולקחה אותן חזרה, עד האחרונה. הפנים שלי היו שמנמנות, העור חיוור, והייתי מוכן להישבע שבנוסף לשיער האבוד, גם האף שלי גדל, או לפחות קיבל נטייה לימין.
מובן שלא יכולתי לתאר לעצמי שדווקא בפתח תקווה, ברחוב שטמפפר 43, בדירה שבחרתי בין היתר לאחר שידידה רחוקה הסבירה לי שמספר הבית הוא הגרוע ביותר לרווק מסוגי, ושיש בו את כל בעיות האנרגיה שמהן אני צריך להימלט, דווקא שם שמעתי סוף סוף את צפירות ההרגעה. אלה שלהן חיכיתי משך שבע השנים הקירחות בתל אביב.
נשכבתי על מזרן בודד, נמוך, בחדר ריק בדירה החדשה, בערב שבו נולדתי, 40 שנה קודם, בבית חולים באותה העיר, ונתתי לזה להיכנס לתוכי.
השקט עשה כך בדיוק.
מעתה והלאה, הירהרתי, ישותי הקטנה והזניחה לא תוטרד יותר בדאגות על זוגיות או בדידות. נטשתי את התקווה, וכשעשיתי זאת, נטשו אותי בבת אחת תלי תלים של מחשבות ששקלו יותר ממה שיכולתי לשאת.
היינו רק אני והיומן. בעיר זרה.
- נר ראשון
בשעה המדויקת שבה ערכתי לעצמי יומולדת צנוע, אחת עשרה ועשרים בלילה, הדלקתי נר יחיד ונעצתי אותו בתוך חנוכיית הנחושת העתיקה שמצאתי בין החפצים שלי. מזכרת אחרונה מאבא.
"ובכן, מר טלמור", כתבתי ביומן, "יום ההולדת ה-40 שלך נפל על הנר הראשון של החג".
הבטתי בדף הפתוח וכך המשכתי לעשות משך שעה ארוכה. לא הצלחתי לחשוב על דבר טוב יותר לעשות בערב שבו נפרדתי לתמיד משנות ה-30 שלי.
בחלון שבו הנחתי את החנוכיה גיליתי שני מראות מעניינים. הראשון היה בור גדול שנכרה במגרש לצד הבית והודיע לכל מי שצפה בו על עבודות בנייה שיתחילו בקרוב במקום.
הבור העצום משך את מבטי כשם שעשה הנר המהבהב, ואני חשבתי שאני יכול לדמיין איך הבדידות והתקוות שהתבדו מונחים מעכשיו והלאה בתוך לוע האדמה הפתאומי הזה, כמו פיהוק פתח תקוואי גדול באמצע רחוב שטמפפר, ואיך אני יכול להסב מן הבור את מבטי בכל עת שאחפוץ, מעלה, לכיוון השמיים, אל החיים החדשים שתיכננתי לכתוב לעצמי.
יש עוד אנשים שחוגגים איתי הלילה יומולדת
וכשדימיינתי, וכשהבטתי למעלה, נתקלתי בחלון הקומה החמישית או השישית, תלוי איך סופרים, שנקבע בריחוק לא רב מחלון הדירה שלי. על האדן עמדה חנוכיה, ודאי לא עתיקה כמו שלי, ובה נר בודד. יש עוד אנשים שחוגגים איתי הלילה יומולדת, ביקשתי לחשוב, ופני אדם נהופיעו מולי, בהירים וברורים. פניה המוכרים של אשה שלא ראיתי בחיי.
- נר שני
עד בוקר המחרת שכחתי מהאשה שהופיעה מולי בחלון, ומהנרות הדולקים ורק זיכרון מתוק מיומולדת פרטי שערכתי מבלי שאף אחד בעולם ידע, רק הוא עוד המשיך להתקיים בי. יצאתי להכיר את השכונה החדשה שלי, זאת שבה לא אחפש את האשה שלי יותר. היתה מכולת לא רחוק מהבית שממנו יצאתי ומעט יותר מקומות חנייה ממה שהיו ברחוב התל אביבי שאותו עזבתי ופחות אוטובוסים, אבל לא פחות אנשים שנראו לי אבודים. כמוני.
התפללתי שגם להם ישחק המזל, ככה, ויצנח עליהם כקרני שמש ישראליות ויאיר להם מחדש את הרחובות באור בהיר וחזק. כן, עדיין הייתי האיש האבוד מתל אביב, אבל צעד אחרי צעד, ברחוב שטמפפר ומסביב לכיכר המייסדים והלאה דרך הברון הירש ועד לרחוב רוטשילד, אותו הרוטשילד מתל אביב אבל אחר, כל כך אחר, גדלתי להיות אדם חדש. היו לי את כל הסיבות להאמין שאם הכל יימשך כך, ינשרו מעלי כל המדפים הכבדים שעליהם הונחו, אמנם באופן מטאפורי, אבל מכביד באותה מידה, ספרים שכותרותיהם היו בסגנון, "איך להפוך לכישלון בתוך שבע שנים", או "הייאוש מהו".
עצרתי ליד מוזיאון בקצה רחוב שאליו נכנסתי בגלל שמו, פיק"א. הפנים שראיתי בליל אמש שוב הופיעו, ואיתם הופיעה זאת שהיתה ללא ספק השכנה שלי. השכנה מהחלון ממול. היא זיהתה אותי באותה מהירות שזיהיתי אותה, ושנינו לא ידענו מה לומר, בעיקר מפני שלא היכרנו מספיק. או שבעצם, נכון יותר, לא היכרנו בכלל. היה רק אותו מבט חטוף, פנים אל פנים, חלון אל חלון, חנוכיה אצלי וחנוכיה אצלה.
שאלתי אותה אם היא היתה במוזיאון. היא עמדה בקצה השביל, והערכתי שהיא מוכרחה היתה לבוא מתוך המוזיאון כדי להגיע אל המקום שבו פגשתי אותה.
"אני עובדת פה", אמרה.
"אני אצטרך להיכנס פעם", אמרתי. החיוך הראשון בעיר החדשה נלחץ מתוכי החוצה.
"אתה השכן, נכון?" אמרה פתאום.
"כן", אמרתי. "השכן מאתמול".
בדרך חזרה הביתה, לבד, דרך רחובות חדשים שלא צעדתי בהם בחיי, ניתחתי שוב ושוב את משמעות הביטוי "השכן מאתמול". האם יכול להיות שכן מאתמול? האם יש שכנים ממחר וממחרתיים? ומה בכלל העניין שמצאתי בהצמדת לוח זמנים לשכנוּת? זה היה מוזר ומבלבל, ובאותה מידה זה גם היה מרענן. האוויר של החורף ופינות הרחוב הלא מוכרות והפרצופים שכל אחד מהם נראה לי מסקרן האיצו את מסלול ההליכה שלי והביאו אותי בחזרה אל הדירה שבה לא היה כמעט דבר מלבד אותו מזרן שהבאתי איתי וכמה כלים לבישול.
הנחישות עשתה את שלה, ואיתה השיכחה. בצהריים שוב הייתי הרווק האלמוני, הנצחי. אורח עזוב בעיר חדשה.
את הנר השני בחנוכיה הדלקתי בערב, במטבח. לא חיפשתי נרות דולקים בחלונות אחרים ולא הקדשתי לכל הסיפור יותר מדקה אחת.
"מר טלמור החביב", כתבתי מעט לפני שנשכבתי על המזרן - פריט הריהוט היחיד בחדר השינה הקר. "אתה בטח זוכר למה הוטב לך. אתה בטח זוכר לאן הובילו כל סיפורי האהבה שלך. היה האדם החדש שהבטחת לעצמך להיות".
שירה של ילדים שאיחרו לישון נשמעה מאחת הדירות הסמוכות. אצלם החג היה בשיאו.
- נר שלישי
את הנר השלישי של החג הדלקתי אצל אמא, בדירה שבה גדלתי ברחובות. חברת ילדות של אמא, אודליה, שהיתה גם המורה שלי לחיבור אי שם בשנות ה-80 המוקדמות, באה כדי להתנחם לאחר גירושיה מבעלה זה 30 שנה. היו לה הרבה בדיחות באמתחת, ובאופן כללי היא נראתה מאושרת למדי. לא מה שאפשר לצפות ממי שעזבה את בעלה אחרי פרק החיים הארוך והמשותף שלהם. היא הצליחה להדביק את אמא בעליצות שלה, ואותי זה שימח כפליים, מפני שמבטי התחינה של אמא, שהיו מעמיקים והופכים חודרים יותר בעיקר בחגים, נעלמו, ובמקומם היתה סתם שמחה, מין אושר סתמי כזה, יומיומי, שממנו ספגתי הרבה, כל ילדותי. הפתיע אותי לשמוע שגם האמתחת של אמא שלי מלאה בבדיחות, ואחת שהיתה חצי גסה כמעט גרמה ללסת שלי להישמט, אם לשאול לרגע מאוצר הביטויים של אודליה.
הן ביקשו ממני לטעום בשבילן מהסופגניה הטבולה בשוקולד, וכשאישרתי שמדובר במשהו מיוחד, הן שמחו כאילו הילד הקטן שלהן זה עתה חזר מבית הספר וסיפר שהיה לו יום נהדר.
כשישבתי על הכורסה המשובצת של אבא, זאת שבה בחר כדי לעבור מהעולם הזה לעולם האחר, עצמתי לרגע את עיניי ונזכרתי בחיבור שאודליה החמיאה לי עליו. הנושא היה "אמא שלי", ואני זוכר כמה שקדתי על שלושת עמודי הפוליו ואיך ספרתי את המלים וכמה הייתי גאה כשהוצאתי מתחת ידי את הסיפור הראשון שלי. רק שורה אחת עלתה בזכרוני – "אמא שלי אף פעם לא שוכחת איפה נמצא הסוכר". אני לא יודע למה דווקא השורה הזאת.
כשהבחורה התל אביבית האחרונה שהיתה בדירה שלי לפני שעברתי, אמרה פתאום שהיא אף פעם לא שוכחת איפה היא שמה את הסוכר, זה הקפיץ אותי. הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שזאת האשה שלי. רק בגלל שהיא אמרה את המשפט ההוא, שזכרתי.
היא כמובן לא היתה האחת, אבל אני זוכר איך הבטתי בה כשהיא אמרה את זה.
כשחזרתי הביתה, שכחתי מכל הצרות. שום דבר לא הטריד אותי. שוב הייתי בתוך הענן הנעים של השיכחה והחזקתי חזק בשתי ידיי בתחושה הטובה שמעכשיו והלאה הבדידות היא חברה, אולי אשתי האחת. התחושה הטובה הפכה אט אט למוכרת.
הדלקתי את האורות בכל החדרים, כמו הבית כולו היה חנוכיה בוערת, הורדתי את הבגדים של היום ובמקומם לבשתי את בגדי הבית שלי. כשהתיישבתי על הכורסה שמול החלון הגדול, נאנחתי כמי שמוציא מתוכו את כאבי היום כולו.
בכל זאת היו כאבים.
האשה מהחלון ממול הופיעה שוב. היא נעמדה ליד החנוכיה שלה והדליקה את הנרות. צפיתי בה, בלהבות הקטנות, בחנוכיה, בידיה, בשפתיים הממלמלות שיר תפילה, אולי. לרגע מהיר היא הסיטה את עיניה והביטה בי.
נעמדתי.
שוב עמדנו זה מול זה.
הפעם לא הרגשתי צורך להימלט.
המשך: פתאום בגיל 40 הפכתי לחיה אורבת לחיה אחרת
