התאמנתי על שני סוגי החיוכים המובילים שלי

בתור רווק שניצח את הייאוש בדרכו שלו, הייתי די נרגש. הבחנתי שלכל אורך מדידות הבגדים, מול המראה, יצאו מתוכי מנגינות חג, אותם שירים ידועים שהילדים שרים בקלות רבה יותר מהמבוגרים. שמונה נרות, סיפור לחנוכה, חלק שלישי ואחרון

בחלקים הקודמים: טלמור, רווק בן 40 שכבר השלים עם בדידותו, נדלק על שכנה המדליקה חנוכיה על אדן החלון. בעקבות חיזיון שהיה לו הוא מחליט לבקר אצלה.

• נר שישי

לא ידעתי מה ללבוש לנר השישי. זאת היתה הפעם הראשונה שחישבתי מה ללבוש לנר חנוכה. אנשים מתכננים בדרך כלל מה לשיר, או מה וכמה לאכול. אני הייתי כל כולי שקוע בתוך ארון הבגדים. הנחתי את החנוכיה לא רחוק ממני ומידי פעם שלחתי אליה מבט, כאילו היה בכוחה של יצירת הנחושת הישנה להשפיע עלי באיזה אופן. ואולי כך היה.

 

החלפתי שלושה זוגות מכנסיים עד שבחרתי במכנסי ג'ינס כחולים, פשוטים, לא חגיגיים במובן המסורתי של המילה, אבל עבורי הם היו הנכונים ביותר. החולצה היתה חולצת כפתורים לבנה, ומעליה ז'קט תכלת, עם צווארון שאיבד צורה אבל שמר על האופי. הבחנתי שלכל אורך המדידות, מול המראה, יצאו מתוכי מנגינות חג, אותם שירים ידועים שהילדים שרים בקלות רבה יותר מהמבוגרים. מר טלמור שר לא רע, הירהרתי. מר טלמור שורק לא רע, המשכתי. מר טלמור מרבה להרהר לאחרונה, סיכמתי.

 

הבטתי ביומן בדרך החוצה מהדירה. הוא שכב שם, על המכתבה שבחדר השינה, פתוח על תאריך יום האתמול. לא זכרתי מה היו המלים שהוספתי לו במהלך היום הקודם, אבל הנושא, כך ידעתי, היה קשור לאשה. האשה שאצלה התכוונתי לבקר. 

 

התבשמתי, התאמנתי על שני סוגי החיוכים המובילים שלי, סובבתי את הזרועות כדי להוביל דם לקצות האצבעות ולחמם את כפות הידיים ומתחתי את הצוואר,ללא סיבה. רווק שהחליט להנציח את רווקותו, לכאורה, לא זקוק לכל אלה, ואני לא ראיתי את עצמי כמי ששינה את עמדתו לגבי העולם ולגבי מקומו בעולם. הייתי מר טלמור, הרווק שרק ההרגל הישן והרע משך אותו אל תוך המעשה.

 

צעדתי ברחוב. הקשבתי לצעדים שלי. כבר זמן שהריכוז שלי לא היה גבוה כל כך. שמתי לב שאני צועד בטמפו מושלם. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... אחת, שתיים, שלוש, ארבע. המוזיקה הצטרפה לדרכי הקצרה. הנשימה שלי עלתה וירדה. בסך הכל, בתור רווק שניצח את הייאוש בדרכו שלו, הייתי די נרגש.

 

כשנכנסתי לתוך חדר המדרגות שלה, היא היתה שם.

 

"שלום לשכן ממול", אמרה. "אתה מתאקלם מהר אצלנו?"

 

"שמת לב לזה?"

 

"לפניך גרה בדירה משפחה חרדית. לפחות עשרה אנשים בשני החדרים שלך. אי אפשר שלא להתרשם".

 

"מרגישים את ההבדל, מה?"

 

"אותו לא הייתי רואה הולך בבית בגופיה או בלי גופיה בכלל", אמרה והתחרטה רק שנייה אחת מאוחר מדי. "אני מצטערת...", אמרה.

 

"זה בסדר", אמרתי. "אני טלמור".

 

"זה השם שלך?" שאלה.

 

"פחות או יותר", עניתי.

 

"נעים מאוד". היא הושיטה לי את היד שלה. קיוויתי שכף היד שלי כבר חמה מספיק. לחצנו ידיים. שמחתי על החיזיון ההוא, שבזכותו תפסתי אומץ והגעתי.

 

באתי להדליק איתך נרות, רציתי להגיד לה.

 

היא אמרה שהיא צריכה להמשיך לקניות.

 

קישקשתי משהו על שעון החשמל שבאתי לראות. אמרתי גם שעון מים. אני זוכר בוודאות שאמרתי גם משהו על שעון המים שהיה משותף לשני הבתים. אני לא יודע מה היא הבינה מזה. היא חייכה והמשיכה ולרגע הסתובבתי בחצר הבית שלה ובאמת חיפשתי את שעון החשמל והמים. הייתי מספיק מבולבל בשביל לא לזכור היכן נמצאים שעוני החשמל בעולם.

 

התחלתי ללכת בחזרה הביתה. שוב לא היתה לי סיבה להתרגש. צעדתי בקצב של ריקוד, אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש, אבל ללא שמחה. זה היה ריקוד שאין בו דבר.

כשמצאתי את עצמי ליד החנוכיה, אוחז בגפרור ומתכוון להדליק את הנר השישי, לבדי, בבגדים הפשוטים הכי חגיגיים שהיו לי, עברה בי מין הרגשה שמשהו טוב מוכרח לקרות עכשיו. שאחרי כל השבועות והחודשים והשנים, הגיע הזמן למשהו כזה.

 

האור בדירה ממול נדלק. חשבתי שכבר לא מייצרים נסים גדולים יותר מאלה. לא בזמנים של היום.

 

היא עמדה שם.

 

ההתרגשות שלי עברה אליה, יכולתי להרגיש והרגשתי. הרגשתי את ההתרגשות שלי, על גופה. היא דיברה בגוף וחייכה אלי ונופפה מהחלון שלה.

 

החזרתי לה במחווה של היד. עשיתי את זה עדין, מתון, כדי לא להיראות נלהב מדי. הייתי נאמן לתפקיד שגזרתי על עצמי בהצגה האחת והיחידה של חיי.

 

היא סימנה לי עם היד שאבוא ואצטרף אליה.

 

"מה?" אמרתי.

 

"בוא". יכולתי לקרוא את השפתיים שלה.

 

"בוא?" עשיתי עם השפתיים.

 

היא הנהנה. בוא. בוא כבר. נו, בוא כבר.

 

סימנתי לה שאני מדליק את החנוכיה, והיא צחקה והביטה בי כשאני מסיים במהירות שבוודאי היתה מין שיא יהודי עולמי בהדלקת חנוכיה.

 

את הנר השישי השני שלי הדלקתי שוב אצלה. ההתרגשות חזרה כששמעתי אותה שרה. אמרתי לה את האמת. שנשים ששרות ככה יכולות לגרום לי למות. מרוב אושר.

 

• נר שביעי

אני לא זוכר איפה הייתי בנר השביעי של החג. אני מניח שהייתי כאן, בעולם, היכנשהו. אני בטוח שעשיתי כך וכך דברים. הם בטח היו חשובים לי באיזה אופן. השעות חלפו מספיק מהר כדי שלא אצליח לזכור אפילו אם יצאתי מהבית או לא, אם דיברתי עם אנשים או לא, אם אכלתי משהו. אני חושב שבאופן כללי הבטתי פנימה לתוך החיים שלי.

 

• נר שמיני

היא הפתיעה אותי בבוקר המחרת עם ארוחת בוקר שמוגשת למיטה. לא הצלחתי לענות לטלפונים שלה בערב האחרון, והיא למדה מזה שאני מוכרח להיות חולה.

 

זאת היתה הערכה רחוקה מאוד מהאמת. הבריאות היתה אני. פתחתי לה את הדלת והכנסתי אותה ואת המגש. את שניהם. הם שניהם התיישבו על המיטה שלי, בחדר השינה, ואני התרגשתי כמו ילד מהמחשבה שהשכנה שלי יושבת איתי עכשיו בחדר השינה, ליד המכתבה שעליה פתוח היומן ורואה בעצמה, פנימה, עמוק פנימה, לתוך החיים שלי.

 

"יש כאן טוסט ועגבניות חתוכות, חצילים בשמן זית וסופגניה קטנה לקינוח, כי היום זה היום האחרון של החג", תיארה את מה שיכולתי בקלות לראות בעצמי.

 

הלחיים שלה היו אדומות, ואם הייתי יושב באותה שעה מול היומן הייתי בוודאי חוקר אותו אם לדעתו יכול להיות שגם היא, השכנה, מתרגשת. בדרך כלל קיבלתי מהיומן שלי תשובות לא רעות, ולפעמים גם רמזים וכיווני דרך יעילים להמשך החיים.

 

היא שאלה, "אתה לא רעב?"

 

אכלתי. התחלתי לאכול. הרגליים שלי היו על הרצפה והישבן על המיטה. היא ישבה כמוני. את הסופגניה היא הגישה בעצמה אל השפתיים שלי. "אתה אוכל כמו ילד", אמרה.

 

נישקתי אותה על הלחי בסוף ארוחת הבוקר, וכשהיא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו חם, כי בחוץ מאוד גשום, אמרתי לה שאני רוצה לרוץ איתה בגשם.

 

"מה?"

 

היא הצליחה לבלבל אותי.

 

"מה אתה רוצה?"

 

"זה קצת מוזר, הא?" אמרתי. גם אני לא ידעתי מאיפה יצאו המלים. אני חושב שזה מה שהרגשתי. רציתי לרוץ איתה בגשם.

 

"אם זה מה שאתה רוצה, אנחנו יכולים לצאת החוצה. בעצם, למה לא? אני אשמח".

 

נישקתי אותה שוב, ובגלל שהיא התכוונה לנשק אותי בפעם הראשונה, יצא ככה ששנינו התנשקנו יחד, והנשיקות התחברו והפכו לנשיקה גדולה. גדולה מדי. אבל היתה ריבה על הלשון שלי, וממילא אי אפשר היה להפסיק, וכשהמגש נפל אל הרצפה היה כזה רעש, מהצלוחית של החצילים, שהיה ברור שמכאן כבר אי אפשר לחזור אחורה, אבל אפשר להמשיך. ההמשך הפך הכרחי.

 

היא עלתה עלי ואני נתתי לה לבעור ככל שרצתה, ועד שירדה כבר היינו שנינו עמוק בתוך אווירת החג המסתיים.

 

"את יודעת שאני כותב יומן, כמו ילד?" אמרתי לה והצבעתי על היומן הפתוח, שעה קלה מאוחר יותר.

 

"באמת?" אמרה. "על מה אתה כותב?"

 

"כל מיני", אמרתי. "אבל בעיקר על הבדידות. על החיים לבד".

 

"נשמע מעניין", אמרה ושוב נישקה אותי.

 

"כן", אמרתי. "נכון שזה מעניין?"

 

סוף והמשך חנוכה שמח