הרמב"ם לא היה מתיוון

"נכון שהרמב"ם שאב רבות מתורותיהם של אישים כמו אפלטון ואריסטו, אלא שהבסיס להתענינותו במשנתם היה רצונו המובהק לבסס את אמונתו באל - המתגלמת בקיום המצוות". אליעזר היון כותב ליאיר לפיד, בעקבות המפגש בישיבת בפתח תקווה

בשיחת חג עם תלמידי הישיבה התיכונית בפתח תקווה, קבע העיתונאי יאיר לפיד, כי "אנחנו החילונים מתיוונים מרצון איננו כפופים לתרבות אחרת-זרה אלא בחרנו לאמץ פילוסופיות מסוימות מתרבויות שונות", גם הרמב"ם לדבריו היה מתיוון שכן גם הוא שאב תורה מאריסטו אפלטון וסוקרטס. בהמשך שיחתו טען 'האדמו"ר החילוני' כי הדתיים אינם יודעים דבר על החילונים ושארון הספרים החילוני כולל מלבד יצירות כלליות כמו הברית החדשה, מרקס, כתבי הרצל ועוד, גם ספרות תורנית ענפה המוכיחה לטענתו כי היהדות שהיא דבר גדול ונישא אינה 'שייכת' לדתיים בלבד אלא נוגעת היא לכולם.

 

אלא שללפיד כך נדמה חסרה תפיסה בסיסית במינוח 'מתיוון' ובמהותה של היהדות. שכן אמונה באלוהים או ביהדות ללא ביטוי מעשי היא פראזה ריקה, שהרי לאלוהים אין תארים, אין לו גוף אין לו אופי ואין לו ביוגרפיה, ו'האמונה' באלוהים כזה אינה אלא דיבורים ריקים. משמעותה של האמונה ביהדות מתגלמת בכך שהאדם נענה לתביעה המוצגת לו לעבוד את ה' בצורת קיום המצוות. זוהי כמובן מלאכה שאיננה פשוטה המיועדת לאנשים בעלי אופי חזק שבחרו ליטול על שכמם עול של חיובים ללא אינטרפרטציה או תועלת אישית, ועליהם נאמר בתהלים "גבורי כח עושי דברו".

 

הפרסונה המיוחסת למתיוונים של חנוכה, עליהם מדבר לפיד, עוסקת בבחירתם לבטל את מעמדם לפני האל בקיום מצוותיו שהיא כאמור האמונה היהודית. הרצון להיות תלמידיו של אריסטו או של שפינוזה אינו רלוונטי לעניננו, אלא עוסק בצורך אנושי של האדם לדברים שברוח כמו התפעלות מאומנות טובה או מיצירה ספרותית משובחת. ומכאן טעותו של לפיד בהכרת תפיסתו של הרמב"ם. שכן נכון הוא שהרמב"ם שאב רבות מתורותיהם של אישים כמו אפלטון ואריסטו, אלא שהבסיס להתענינותו במשנתם היה רצונו המובהק לבסס את אמונתו באל המתגלמת כאמור בקיום המצוות אותם הוא טורח לפרט בארבעת עשר ספריו, כשביניהם, מלבד 'אהבת הבריות', אפשר למצא גם זוטות כמו שמירת שבת, ציצית ותפילה.

 

וברוח דומה, גם הטענה שמקרב החילונים צומחים אידיאליסטיים המוכנים להקריב את חייהם בסיירת מטכ"ל וכו', אינה שאלה אמונית. שכן מדינת ישראל לא קמה על בסיס אמוני-דתי, אלא, כפי שאומר פרופ' ליבוביץ, משום שיהודים רוצים ורצו בעצמאות לאומית ומדינית של עמם בארצו. זהו רצון לגיטימי וכשר ובעיקר אנושי, אבל חסר משמעות אמונית דתית.

 

והדיכוטומיה הזו בין חילונים לדתיים המוצאת את ביטויה ברמת קיום המצוות המעשיות, לא נובעת ממקום של התנשאות או זלזול כפי שנתפס בעיני רבים, אלא היא חלוקה דיפרנציאלית פשוטה, האם יש לקיים את הפעולות המכונים מצוות, או לאו, ההחלטה על כך היא הכרעה ערכית אינדוודואלית ותו לא. הטיעונים של לפיד על בורות, או סטראוטיפים הקיימים אצל הסקטור הדתי ביחס לזה החילוני, שוב אינם רלוונטיים, הם שייכים אולי לתחום הפסיכולוגיה החברתית, או למחקר אנתרופולוגי, ובמלים אחרות הם ענין לשאלות העוסקות במחקר האנושי. הם לא נוגעים לשאלת האמונה היהודית שאיננה אמצעי עזר לסיפוק אינטרסים אנושיים או אפילו לאומיים אלא מבוטאת בהכרת החיוב של קיום המצוות מתוך הכרעה ערכית לקבל את מצותו של האל.